“בַּלַּיְלָה הַזֶּה הָיִיתִי בֻּבָּה מְמֻכֶּנֶת וּפָנִיתִי יָמִינָה וּשְׂמֹאלָה, לְכָל הָעֲבָרִים, וְנָפַלְתִּי אַפַּיִם אַרְצָה וְנִשְׁבַּרְתִּי לִשְׁבָרִים וְנִסּוּ לְאַחוֹת אֶת שְׁבָרַי בְּיָד מְאֻמֶּנֶת. וְאַחַר כָּךְ שַׁבְתִּי לִהְיוֹת בֻּבָּה מְתֻקֶּנֶת וְכָל מִנְהָגִי הָיָה שָׁקוּל וְצַיְתָנִי, אוּלָם אָז כְּבָר הָיִיתִי בֻּבָּה מִסּוּג שֵׁנִי כְּמוֹ זְמוֹרָה חֲבוּלָה שֶׁהִיא עוֹד אֲחוּזָה בִּקְנוֹקֶנֶת. וְאַחַר כָּךְ הָלַכְתִּי לִרְקֹד בְּנֶשֶׁף הַמְּחוֹלוֹת אַךְ הֵנִיחוּ אוֹתִי בְּחֶבְרַת חֲתוּלִים וּכְלָבִים וְאִלּוּ כָּל צַעֲדִי הָיוּ מְדוּדִים וּקְצוּבִים. וְהָיָה לִי שֵׂעָר שֶׁל זָהָב וְהָיוּ לִי עֵינַיִם כְּחֻלּוֹת וְהָיְתָה לִי שִׂמְלָה מִצֶּבַע פְּרָחִים שֶׁבַּגַּן וְהָיָה לִי כּוֹבַע שֶׁל קַשׁ עִם קִשּׁוּט דֻּבְדְּבָן. (בובה ממוכנת / דליה רביקוביץ) אני תוהה מה בדיוק קראתי בספר הזה? האם "קריאה" היא בכלל המונח המתאים? התחושה היא שביליתי יומיים בתוך נבכי מוחם ונפשם של אם ובנה המתמודדים עם הבעיות הנפשיות של הבן. בחלקו הראשון של הספר נחשף עולמו של חנן שלקה בפסיכוזה בגיל שבע עשרה, כאשר הוא מתאר לנו את תחושותיו, מחשבותיו והזיותיו, התדרדרותו לחיים כהומלס ברחוב, חוויותיו באשפוז הפסיכיאטרי, נסיונות שיקום, יחסיו עם בני משפחתו וחבריו, והכל נעשה בשפה רהוטה ותוך מודעות עצמית רבה. הוא מותח ביקורת על המוסדות לבריאות הנפש כמרכזים "להרס בריאות הנפש והבניית תודעת חולי". בהגעה למיון הפסיכיאטרי הוא מרגיש כעכבר הצועד הישר אל תוך המלכודת, ונראה שבית החולים הפסיכיאטרי לא ממש מבריא את החולה. מלבד הצוות הרפואי נכיר גם כמה מהטיפוסים ששהו איתו באשפוז ובשיקום, כאשר את חלקם הוא מציג בצורה משעשעת. אין בספר אבחון מדוייק של מחלתו, אך יש כאן פסיכוזות, דלוזיות, הלוצינציות, דכאון וחרדות, שחנן מתאר בכנות ומצליח לגרום לקוראים לחוות את הסיטואציה יחד איתו. נתלווה אל חנן גם ברחובות תל אביב, במוסד השיקומי ובמפגשיו עם חבריו. את החלק השני של הספר כתבה אמו, נרי, המתארת בצורה נפלאה את החיים עם בן שסטה ממסלול החיים הנורמלי והתדרדר אל עברי פי פחת כשהוא מושך איתו את משפחתו. תיאוריהּ נותנים זוית נוספת לקורותיו של חנן - תחושה של חיים שנעים בין תקווה לשיפור לבין הרגשה שהיא ובנה ניצבים זה מול זה כשני אויבים. למרות הנושאים הכבדים שהספר עוסק בהם, הוא לא יצר אצלי תחושה של מועקה או כבדות בקריאתו. הוא כתוב בצורה חווייתית קלה לעיכול וכולל גם הומור עצמי של הכותב. הספר מומלץ ומתאים לכל קורא מגיל 18 ומעלה. יש בספר נגיעות לתחום המיני ולסמים וגם קללות, שבדרך כלל מפריעות לי, אך כאן זה נראה אותנטי ומתאים למצב המתחולל בנפשו השסועה של חנן. בכל מקרה, לא הייתי רואה את הנ"ל כסיבה לא לקרוא את הספר הנהדר הזה. מומלץ מאוד! האם השבר הנפשי הוא בר תיקון, או שמא הבובה המתוקנת כבר לא תוכל להגיע לתפקוד מלא בחברה הנורמטיבית? האם היא עלולה להישבר שוב? נותר רק לקוות שחנן יצליח למצוא מרגוע לנפשו ולהצליח בדרכו. חנן אלומה הוא מוזיקאי ויוצר. אלבום הבכורה שלו, 'עיתוי מושלם', הופיע בשנת 2020. נרי אלומה, סופרת ועורכת, זכתה בפרס זאב על כתיבתה לילדים (הספר "אוגי"). ועוד דבר, מטלות היומיום עלולות להשכיח מאיתנו את הצורך לתת חיזוקים לילדינו. חנן מתאר מקרה מסויים שבו דודו טפח על שכמו ואמר לו "כל הכבוד, אני גאה בך", ואילו הוא ממש חש כאב פיזי כשחלפה בראשו המחשבה שמעולם לא שמע את המשפט הזה מאביו. זו תזכורת לכולכם לקום עכשיו ולומר את המשפט הזה לילדיכם ולאנשים הקרובים לכם. *** כמה קטעים לדוגמא *** חנן: " הצריף הזערורי בחצר האחורית של הבית היה רדוף רוחות. עכבישים קטנים מתרוצצים על התקרה, מצלמת מעקב בתוך המנורה, צופרי אמבולנס מלמטה, מהכביש. עכבישים מופיעים ונעלמים, שוב מופיעים, שוב נעלמים. עכביש גדול מתחת לכרית חומק ונעלם כלא היה. העכבישים מגיעים בִּמקום ההורים שלי, זה ברור כשמש, אפילו לא צריך להגיד את זה. כשהם נעלמים, סימן שההורים בבית, קרובים אליי, וכשהם מופיעים, סימן שלא." חנן: "שלוש פעמים בשבוע הסיעו אותי לקבוצה הזאת. סלדתי מהדקלומים ומהאווירה הטקסית שליוותה את המפגשים. התקשיתי מאוד לחייך ואם חייכתי זה היה מתוך אילוץ. פחדתי שם מכולם, מהיחד שלהם, מהמבטים, מהמחשבות. לא רק שם פחדתי. פחדתי כשהלכתי ברחוב לתומי, פחדתי להיראות בציבור, פחדתי ממבטיהם של האנשים, פחדתי שמדברים עליי, מלגלגים עליי. הפחד שיתק אותי. הגוף שלי היה כבד ומסורבל על אף רזוני הקיצוני. חשתי מגושם ומכוער. הייתי בחרדה מתמדת ממפגש עם יצורים אנושיים." נרי: "אני מגדלת בבית חיה פצועה. כשהיא רעבה אני מאכילה אותה, כשהיא מייללת אני מלטפת אותה. כשהיא צועקת אני משתיקה אותה. כשהיא מדברת על ויליאם בורוז ותקופת הבִּיט אני מקשיבה לה. כשנולדה הייתה חיה קטנה עם פצע קטן. הנחתי פלסטר. עכשיו היא חיה גדולה והפצע שותת דם, גודש את הבית. תכף יגלוש דרך החלונות אל הרחוב, יציף את הכבישים וגם את הוואדי. אני אומרת לה ששש, מחר יום חדש. מנסה לחבוש את פצעהּ, אבל היא חושפת שיניים; עוד מעט תטרוף את כולנו." חנן אלומה בקליפ "עיתוי מושלם": https://www.youtube.com/watch?v=9dBbQzqyjrg הסבר על סכיזופרניה: https://bit.ly/3p5Zi71 Ƹ̵̡Ӝ̵̨̄Ʒ”

“בַּלַּיְלָה הַזֶּה הָיִיתִי בֻּבָּה מְמֻכֶּנֶת וּפָנִיתִי יָמִינָה וּשְׂמֹאלָה, לְכָל הָעֲבָרִים, וְנָפַלְתִּי אַפַּיִם אַרְצָה וְנִשְׁבַּרְתִּי לִשְׁבָרִים וְנִסּוּ לְאַחוֹת אֶת שְׁבָרַי בְּיָד מְאֻמֶּנֶת. וְאַחַר כָּךְ שַׁבְתִּי לִהְיוֹת בֻּבָּה מְתֻקֶּנֶת וְכָל מִנְהָגִי הָיָה שָׁקוּל וְצַיְתָנִי, אוּלָם אָז כְּבָר הָיִיתִי בֻּבָּה מִסּוּג שֵׁנִי כְּמוֹ זְמוֹרָה חֲבוּלָה שֶׁהִיא עוֹד אֲחוּזָה בִּקְנוֹקֶנֶת. וְאַחַר כָּךְ הָלַכְתִּי לִרְקֹד בְּנֶשֶׁף הַמְּחוֹלוֹת אַךְ הֵנִיחוּ אוֹתִי בְּחֶבְרַת חֲתוּלִים וּכְלָבִים וְאִלּוּ כָּל צַעֲדִי הָיוּ מְדוּדִים וּקְצוּבִים. וְהָיָה לִי שֵׂעָר שֶׁל זָהָב וְהָיוּ לִי עֵינַיִם כְּחֻלּוֹת וְהָיְתָה לִי שִׂמְלָה מִצֶּבַע פְּרָחִים שֶׁבַּגַּן וְהָיָה לִי כּוֹבַע שֶׁל קַשׁ עִם קִשּׁוּט דֻּבְדְּבָן. (בובה ממוכנת / דליה רביקוביץ) אני תוהה מה בדיוק קראתי בספר הזה? האם "קריאה" היא בכלל המונח המתאים? התחושה היא שביליתי יומיים בתוך נבכי מוחם ונפשם של אם ובנה המתמודדים עם הבעיות הנפשיות של הבן. בחלקו הראשון של הספר נחשף עולמו של חנן שלקה בפסיכוזה בגיל שבע עשרה, כאשר הוא מתאר לנו את תחושותיו, מחשבותיו והזיותיו, התדרדרותו לחיים כהומלס ברחוב, חוויותיו באשפוז הפסיכיאטרי, נסיונות שיקום, יחסיו עם בני משפחתו וחבריו, והכל נעשה בשפה רהוטה ותוך מודעות עצמית רבה. הוא מותח ביקורת על המוסדות לבריאות הנפש כמרכזים "להרס בריאות הנפש והבניית תודעת חולי". בהגעה למיון הפסיכיאטרי הוא מרגיש כעכבר הצועד הישר אל תוך המלכודת, ונראה שבית החולים הפסיכיאטרי לא ממש מבריא את החולה. מלבד הצוות הרפואי נכיר גם כמה מהטיפוסים ששהו איתו באשפוז ובשיקום, כאשר את חלקם הוא מציג בצורה משעשעת. אין בספר אבחון מדוייק של מחלתו, אך יש כאן פסיכוזות, דלוזיות, הלוצינציות, דכאון וחרדות, שחנן מתאר בכנות ומצליח לגרום לקוראים לחוות את הסיטואציה יחד איתו. נתלווה אל חנן גם ברחובות תל אביב, במוסד השיקומי ובמפגשיו עם חבריו. את החלק השני של הספר כתבה אמו, נרי, המתארת בצורה נפלאה את החיים עם בן שסטה ממסלול החיים הנורמלי והתדרדר אל עברי פי פחת כשהוא מושך איתו את משפחתו. תיאוריהּ נותנים זוית נוספת לקורותיו של חנן - תחושה של חיים שנעים בין תקווה לשיפור לבין הרגשה שהיא ובנה ניצבים זה מול זה כשני אויבים. למרות הנושאים הכבדים שהספר עוסק בהם, הוא לא יצר אצלי תחושה של מועקה או כבדות בקריאתו. הוא כתוב בצורה חווייתית קלה לעיכול וכולל גם הומור עצמי של הכותב. הספר מומלץ ומתאים לכל קורא מגיל 18 ומעלה. יש בספר נגיעות לתחום המיני ולסמים וגם קללות, שבדרך כלל מפריעות לי, אך כאן זה נראה אותנטי ומתאים למצב המתחולל בנפשו השסועה של חנן. בכל מקרה, לא הייתי רואה את הנ"ל כסיבה לא לקרוא את הספר הנהדר הזה. מומלץ מאוד! האם השבר הנפשי הוא בר תיקון, או שמא הבובה המתוקנת כבר לא תוכל להגיע לתפקוד מלא בחברה הנורמטיבית? האם היא עלולה להישבר שוב? נותר רק לקוות שחנן יצליח למצוא מרגוע לנפשו ולהצליח בדרכו. חנן אלומה הוא מוזיקאי ויוצר. אלבום הבכורה שלו, 'עיתוי מושלם', הופיע בשנת 2020. נרי אלומה, סופרת ועורכת, זכתה בפרס זאב על כתיבתה לילדים (הספר "אוגי"). ועוד דבר, מטלות היומיום עלולות להשכיח מאיתנו את הצורך לתת חיזוקים לילדינו. חנן מתאר מקרה מסויים שבו דודו טפח על שכמו ואמר לו "כל הכבוד, אני גאה בך", ואילו הוא ממש חש כאב פיזי כשחלפה בראשו המחשבה שמעולם לא שמע את המשפט הזה מאביו. זו תזכורת לכולכם לקום עכשיו ולומר את המשפט הזה לילדיכם ולאנשים הקרובים לכם. *** כמה קטעים לדוגמא *** חנן: " הצריף הזערורי בחצר האחורית של הבית היה רדוף רוחות. עכבישים קטנים מתרוצצים על התקרה, מצלמת מעקב בתוך המנורה, צופרי אמבולנס מלמטה, מהכביש. עכבישים מופיעים ונעלמים, שוב מופיעים, שוב נעלמים. עכביש גדול מתחת לכרית חומק ונעלם כלא היה. העכבישים מגיעים בִּמקום ההורים שלי, זה ברור כשמש, אפילו לא צריך להגיד את זה. כשהם נעלמים, סימן שההורים בבית, קרובים אליי, וכשהם מופיעים, סימן שלא." חנן: "שלוש פעמים בשבוע הסיעו אותי לקבוצה הזאת. סלדתי מהדקלומים ומהאווירה הטקסית שליוותה את המפגשים. התקשיתי מאוד לחייך ואם חייכתי זה היה מתוך אילוץ. פחדתי שם מכולם, מהיחד שלהם, מהמבטים, מהמחשבות. לא רק שם פחדתי. פחדתי כשהלכתי ברחוב לתומי, פחדתי להיראות בציבור, פחדתי ממבטיהם של האנשים, פחדתי שמדברים עליי, מלגלגים עליי. הפחד שיתק אותי. הגוף שלי היה כבד ומסורבל על אף רזוני הקיצוני. חשתי מגושם ומכוער. הייתי בחרדה מתמדת ממפגש עם יצורים אנושיים." נרי: "אני מגדלת בבית חיה פצועה. כשהיא רעבה אני מאכילה אותה, כשהיא מייללת אני מלטפת אותה. כשהיא צועקת אני משתיקה אותה. כשהיא מדברת על ויליאם בורוז ותקופת הבִּיט אני מקשיבה לה. כשנולדה הייתה חיה קטנה עם פצע קטן. הנחתי פלסטר. עכשיו היא חיה גדולה והפצע שותת דם, גודש את הבית. תכף יגלוש דרך החלונות אל הרחוב, יציף את הכבישים וגם את הוואדי. אני אומרת לה ששש, מחר יום חדש. מנסה לחבוש את פצעהּ, אבל היא חושפת שיניים; עוד מעט תטרוף את כולנו." חנן אלומה בקליפ "עיתוי מושלם": https://www.youtube.com/watch?v=9dBbQzqyjrg הסבר על סכיזופרניה: https://bit.ly/3p5Zi71 Ƹ̵̡Ӝ̵̨̄Ʒ”