גיל 13. מה בדיוק עשיתי בגיל הזה? לא הרבה. לפחות לא במובן הסיפרותי של המילה. קראתי ספרים, סיימתי לקרוא אותם, ועברתי לספר הבא. זהו, בערך. אפילו ל'סימניה' עדיין לא נירשמתי בגיל הזה, כך שגם לא כתבתי ביקורות על הספרים שאני קורא. כן כתבתי מדי פעם להנאתי כל מיני סיפורים קצרים (בעיקר במיסגרת משחקי כתיבה) וגם שירים (בעיקר שירים שרוטים עם חרוזים מפגרים, רק לאחרונה התחלתי לכתוב שירים רציניים יותר).
בכל מקרה, למה התחלתי פתאום לספר לכם מה עשיתי (ומה לא עשיתי) בגיל 13? לא, לא, הספר לא עוסק בנושא הבר-מצווה, והוא גם לא עוסק באימונות תפלות (לפי אימונות מסויימות, המספר 13 מסמל מזל רע), אלא שאת הספר לפנינו כתב ילד שהוא בסך הכל בן 13 (!) ולא סתם ילד בן 13, אלא ילד יפני בן 13 (!!) ולא סתם ילד יפני בן 13, אלא ילד אוטיסט בתיפקוד נמוך, יפני ובן 13 (!!!!!!!!!!!!!!!!!).
בהתחלה, כשקראתי את התקציר, וגיליתי שהספר הזה זכה לשבחים רבים (וביניהם, גם הוכתר לרב-המכר של הניו יורק טיימס), שזכה להקדמה מאת דיוויד מיטשל בכבודו ובעצמו, ושאותו ילד יפני אוטיסט בתיפקוד נמוך ובן 13 שכתב אותו, פירסם גם ספרים נוספים שגם הם זכו לשבחים, עברה בי המחשבה שאולי אם אדם אחר היה כותב אותו (כלומר, לא אוטיסט בתיפקוד נמוך ולא בן 13) האם הוא היה זוכה לשבחים שכאלה ולהקדמה מדיוויד מיטשל?
אי אפשר לדעת. אבל כשהתחלתי לקרוא את הספר עצמו, הבנתי שמה שבטוח זה שהילד שכתב אותו, נאוקי היגשידה שמו, הוא מתוק אמיתי, שכתב בצורה מתוקה ואמיתית, ספר לגמרי מתוק ואמיתי.
נאוקי היגשידה נולד עם יכולת תיקשורתית מוגבלת מאוד, אבל בזכות לוח יפני עם אותיות ביפנית הנוצר בדיוק בשביל מיקרים כאלה, הוא למד לאיית ולתקשר עם הסביבה ולהביע את מחשבותיו כשסוף סוף אנשים יכולים להבין אותו - ובזכות הרצון שלו להיות יום אחד סופר ככל הסופרים, וגם בזכות הרבה כוח רצון ועזרה קטנה מהסביבה שתמכה בו, הוא הוציא לאור את הספר הזה.
בספר זה נאוקי היגשידה כותב איך זה להיות נאוקי היגשידה. איך זה להיות, אתם שואלים? ובכן, להיות נאוקי היגשידה, מלבד אדם שמתקשה ביצירת קשרים, הוא אדם מוכשר ביותר שעולמו הפנימי סוער ויצירתי - וזאת אפשר לראות היטב בא לידי ביטוי דרך הספר שכתב: בין אם זה בכתיבה המקסימה, הכובשת והבוגרת, וגם המעט תמימה (במובן הטוב של המילה), ובין אם זה בדרך היצירתית שבה הוא מסביר לנו על עולמו, דרך שדרכה מבחינים את הדרך הארוכה שעבר בכל 13 שנותיו ואת כל הרגשות והמחשבות שעד לרגע כתיבה הספר היו אצורות בתוכו והוא לא היה יכל לשתף בהם את סביבתו, ורק עכשיו ניתנה לו ההזדמנות לעשות זאת. דרך שאלות נפוצות בקשר לנושא שבהן הוא ניתקל כמעט מדי יום, הוא מנסה לתת את התשובות. כתיבתו שנונה ולרוב הוא צוחק בנינוחות על המצב, גם כשהוא מתאר סיטואציה קשה ומטרידה, כדרך להשתחררות, ולהראות שהוא מבין, שהוא יודע מה הסביבה מרגישה כלפיו. לקרוא את הספר הזה היה בשבילי כמו להיות בתוך אולי בית המישפט, לשמוע גירסה כלשהי של איזשהו עד, ואז נכנס עד מהצד השני של המתרס, שכל הזמן היה בשקט, ושעכשיו הנוכחים באולם יכולים לשמוע גם את הגירסה שלו, את הצד שלו בכל האירוע. אין ספר שכשנאוקי היגשידה כותב, וקוראים את מילותיו, רואים אדם אחר לגמרי, מנאוקי היגשידה שלא מתקשר עם הסביבה ולא כותב. לפעמים אפילו הרגשתי צורך להיפגש איתו ולתת לו חיבוק חם ואוהב. איזה ילד מקסים! אפשר פשוט להרגיש את זה דרך כל מילה. ועכשיו תחשבו על עוד אוטיסטים, שאולי לא יכולים להתבטא טוב כמו היגשידה - תארו מה היה קורה לו הם היו יכולים לכתוב כמוהו. כמה עוד עולמות קסומים, וכמה אורות ואוצרות היינו מגלים בילדים האלה, שכלפי חוץ אולי לא נראים הכי זוהרים שיש. וזה, פחות או יותר, המסר של הספר המקסים הזה.
אהבתי מאוד גם את ההקדמה של דייויד מיטשל, שלו, כך מסתבר, יש בן אוטיסט. הוא כותב יפה ושנון, ובהקדמה שלו הוא נותן הסבר כללי על האוטיזם מנקודת מבטם של אנשים שאינם כאלה, מנקודת מבטם של המבוגרים, ונותן גם הצצה קטנה לעולמו ולעולמו של בנו, ולדעתי ההקדמה הוסיפה לספר. גם את הסיפור הקצר שכתב בסוף, "אני ממש כאן", ממש אהבתי.
אבל יש לי 3 הערות:
1. כשנאוקי היגשידה מנסה לתאר מצב מסויים שבו הוא ניתקל, הוא משתמש במילים כמו "כולנו" או "אנחנו", ובעצם מכליל את כל האוטיסטים במיקרה שלו, וזה קצת צרם לי, כי ישנם אוטיסטים שנמצאים על רצפים שונים, שאותם מגדירים תכונות מסויימות או קשיים מסויימים, שאינם בהכרח מאפיינים את נאוקי, ולהיפך. כך גם ציין בעצמו דיוויד מיטשל בהקדמה שכתב.
2. כשהוא פונה לאנשים שאינם אוטיסטים, הוא מכנה אותם "אנשים רגילים". גם זה לא מדוייק, כי אף אחד לא באמת רגיל. כל אדם מיוחד באיזושהי צורה. כל אדם והייחוד שלו. לאחר זה בולט פחות, ואילו לאחרים זה בולט יותר. זה הכל.
3. לפעמים הוא חוזר על דברים שכבר אמר, רק במילים ובניסוח קצת שונים, וחלק מהשאלות שהוא מציג די דומות זו לזו (אבל זה ניסלח, כי, כידוע, אחד מן המאפיינים הידועים של אוטיזם הוא חזרתיות...)
מומלץ בחום, במיוחד לאנשים שלא כל כך יודעים אוטיזם מהו, או לאנשים שיש להם בן או בת על הרצף האוטיסטי ורוצים לדעת עוד קצת על הנושא כדי להבין טוב יותר את הילד שלהם, כמו שציין דיוויד מיטשל.
לסיכום, גם אם אני הייתי כותב את הספר הזה, אין לי ספק שהוא היה זוכה להיות רב-מכר של הניו יורק טיימס. כי מגיע לו. לא לנאוקי היגשידה. ל"למה אני קופץ".
והנה טעימה קטנה ממוחו של נאוקי היגשידה:
"למה אתה קופץ?
מה אתם חושבים שאני מרגיש כשאני קופץ מעלה-מטה ומוחא כפיים? אתם בטח חושבים שאני לא מרגיש הרבה מעבר להתלהבות המטורפת שבאה לידי ביטוי בהבעה שעל פניי.
אבל כשאני קופץ, אני מרגיש כאילו כל הרגשות שלי נישאים מעלה, אל השמיים. אני כל כך רוצה להיבלע בשמיים, עד שהלב שלי רוטט ממש. אחת הסיבות לכך שאני קופץ היא שכאשר אני עושה את זה אני מרגיש את האיברים בגוף שלי ממש טוב - הרגליים שמנתרות והידיים שמוחאות כפיים - וזה ממש ממש נעים לי.
לאחרונה שמתי לב לעוד סיבה. אוטיסטים מגיבים באופן גופני לתחושות של שימחה ועצב. אז כשקורה משהו שמשפיע עליי ריגשית, הגוף שלי קופא, כאילו פגע בי ברק.
כשאני אומר "קופא" אני לא מתכוון לומר שהשרירים שלי נעשים נוקשים וחסרי תנועה - אלא לכך שאני לא חופשי לנוע כרצוני. לכן, כשאני קופץ מעלה-מטה, אני כאילו מתנער ומשתחרר מהחבלים שכובלים את הגוף שלי. כשאני קופץ, אני מרגיש קליל יותר, ואני חושב שהסיבה לכך שהגוף שלי שואף להגיע אל השמיים היא הרצון שלי להיהפך בצורה כזאת לציפור ולהתעופף הרחק מכאן.
אבל מכיוון שאנחנו כבולים גם על ידי עצמנו וגם על ידי הסובבים אותנו, הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות הוא לצייץ, לנופף בידיים תוך כדי קפיצה ולנתר כמו ציפור. אה, לו רק יכולתי לנופף בכנפיים שלי ולהעופף מעלה, הרחק אל השמיים הכחולים".
