"החוק לבתי משוגעים מחוזיים שנחקק ב-1845 בניו יורק, חייב את המחוזות לספק מוסדות מתאימים לתושבים "הלא שפויים".
בעקבות החוק נבנו כ-120 בתי משוגעים, ובהם הוחזקו יותר ממאה אלף בני אדם.
אחת מתוך שלוש משפחות הכניסה לאשפוז כפוי את אחד מבני המשפחה, רק מפני שהתנהגותו לא התיישבה עם הציפיות החברתיות".
איימי נערה בת 19, מאושפזת כנגד רצונה ע"י אביה.
אלן בת גילה של איימי היא אחות מתלמדת באמברגייט 'הבית הגדול' שסיפורי אימים הילכו סביבו.
אלן מגיעה לעבוד במקום המפחיד, וכבר ביומה הראשון היא צריכה לקבל את פניה הכעוסות של איימי שאביה נטש אותה.
רבים מהמאושפזים לא היו אמורים להיכנס מלכתחילה למקום הנורא הזה,
אבל בשנות החמישים לא הייתה סבלנות לכאלה שאינם מתיישרים עם כללי החברה,
וכל מי ששקע בדיכאון, או הביע דעות חריגות, אושפז בכפייה.
איימי לאט לאט מתחילה לקלוט לאיזה מקום נקלעה, והיא מנסה ככל יכולתה להיחלץ משם.
היא מבינה שכל הטיפולים שמקבלים המאושפזים במשך השנים - נזעי חשמל(המעביר זרם חשמלי למוח),
שוק אינסולין(הזרקת אינסולין הגורם לפרכוסים), קוקטייל תרופות,
כל אלה נועדו לשלוט במטופל, להקהות לו את החושים, ולהפוך אותו לאדם שאינו מסוגל לחשוב בעצמו.
החיים במקום קשים, האיסורים רבים, אין טיפה של פרטיות, יש המון מריבות,
ורק מעצם הקריאה לא נתפס כיצד התעללו באנשים..
הסופרת משלבת בספר עבר והווה. היא עוברת משנת 1956 לשנת 2006
ועוד דמויות נכנסות לספר המרתק המבוסס על סיפור אמיתי.
מומלץ. ספר חזק וחשוב.
