ביקורת ספרותית על נובלת שחמט מאת סטפן (שטפן) צווייג
ספר טוב

---

מה הם טירוף וגאונות? האם אלה תכונות המשיקות אלה את אלה או שהן סותרות? האם ישנו קמצוץ טירוף בגאונות או בגאונות טירוף?
האם אלברט איינשטיין, גליליאו גלילאיי ואחרים לא היה בהם מן הטירוף לצד הגאונות? אולי כולם, אלה הניחנים בהברקות יוצאות דופן, טומנים בתוכם ממטענו הגנטי הייחודי של וינסנט ואן גוך?
האם הטרוף הנוכח במוחו של אדם הוא לרועץ, בהכרח?


נובלה זו קצרה אך ככל נובלה אשר נכתבה תחת אצבעותיו המוכשרות של צוויג היא פנינה נחבאת אמיתית המעידה ומאירה על כישרון עצום. נובלה זו, לא שונה בהרבה, אף היא מוכיחה פעם נוספת, קבל עם ועדה, שצוויג יודע לנבור בנפש האדם ולהציג בה צדדים שונים, כאומן פסיכולוגי רב רושם.
ההבדל היחיד הוא שבניגוד לנובלות האחרות שקראתי עד כה שלו, זו לקח לה זמן להתניע, כפי שאומרים, אך כאשר המנועים רעמו בכל כוחם, לא היה ניתן להתעלם מקולם מחריש האוזניים.

הסיפור הינו פשוט: המספר נתקל בספינה בה הוא שט מניו יורק לבניו אייריס בלא אחר מאשר אלוף העולם בשחמט, טנוביץ'. טנובץ' זה יצור משונה. גמלוני, רחב גוף אך מצומק שכל. אינו בקיא בדברים נשגבים אך לו מעלה אחת: השחמט.
במשחק מלכים זה הוא עושה חיל גדול. מנצח כל שחקן במחי יד והיוהרה שבאה עם מעמד שכזה אינה בוששה מלהגיע ואופפת אותו כהילה מעל לקודקוד.

המספר, יחד עם אדם נוסף החושק להתוודע לאלוף השנוי במחלוקת, מזמנים אותו לקרב, לו הוא מסכים רק תמורת סכום כסף נאה ביותר.
המשחק מתבצע והם נוחלים הפסד מוחץ. משחק שני בפתח והחששות בהתאם. עד שיד מושיעה בלתי צפויה נשלחת לעברם בדמותו של ד"ר ב'....גבר מסתורי שהמספר מתוודע אל סיפור חייו שאף הוא, כמו טנוביץ', שנוי במחלוקת.

ד"ר ניהל סוג של עסק בימים לפני המלחמה, אך כאשר כבשו הנאצים את אירופה הם ראו בו ואת מכריו כאויבים והחליטו לשימם בשבי. שבי של אדם אחד. בניגוד לשאר הבוגדים שהשליכו אל מחנות ריכוז, כאן ננקטה טקטיקה אחרת של דיכוי הנפש עד כדי שיגעון, דבר שיחלץ מהשבויים את הדברים המכריעים מתוך רצון מובהק להימלט מתוך הסיוט.

ד"ר ב' מושלך לתוך חדר במלון המהורט ברהיטים מעטים וטפט. ללא כל אמצעי אחר להעברת הזמן: לא עטים, לא ספרים, לא כלום. רק הוא וארבעה קירות, תרתי משמע.
מעתה והלאה אנו עדים להתדרדרות נפשו של הד"ר ולרצונו העז לשמור על שפיותו...זוהי מלחמה כנגד הזמן, או כפי שהגדיר אותה הד"ר עצמו: מלחמה כנגד הריק....הריק האינופי וחסר הממשות שאופף אותו בכל דקה ודקה ונקטע רק לצורך חקירות אימתניות.
כאן, כאשר הקורא מגיע אל נקודה מכריעה זו, הוא מבין שאין השחמט הוא ליבו של הספר אלא הנפש האנושית, חוזקותיה וחולשותיה.
השחמט הינו פשוט הטריגר. זה הכול. הכלי שהוא המושיע מחד גיסא אך מאידך, גם המשחית. המוציא מן הדעת.

ד"ר ב' מכיר את צפונות השחמט כמו את כף ידו אך המשחק המאתגר הזה, עד מהרה, הופך בכלאו המאולתר כמעט לרוצחו. כאשר הנפש נתונה בדבר אחד כל הימים, לא מן הנמנע שתתפתח אובססיה והאובססיה סופה להרוס את נפש האדם ואף לחבל בגופו.

בין אם הסיפור על מעשי הנאצים לד"ר ב' ודומיו אכן אמיתית ובין אם לא, שבירת הנפש בצורה כה מזעזעת, שאינה מכתימה כפות ידיים בדם, כביכול, אך אינה פחותה באכזריותה מכל שיטה נראית לעין אחרת.
הנובלה הזו מוכיחה כמה דקות אבחנה פסיכולוגית הייתה לצוויג, הוא יודע לתאר את מצוקתו של אדם בשלל תיאורים שגורמים לך להרגיש כאילו אתה חלק מן העניין. שאתה עד לסבלו של הגיבור ומצוי עימו באותה הבעיה.
הנובלה אף מוכיחה שהרוח הלוחמנית של הנפש האנושית הינה שברירית. נפש האדם היא כלי זכוכית עדין שעם כל מגע קל עלול להישבר לרסיסים וכאשר דבר כזה מתרחש, משימת האיחוי היא קשה עד בלתי אפשרית. תמיד תודבק חתיכה למקום הלא נכון שתמוטט את הנסיון הנואש להשיב הכול לקדמותו.

" סביב לי היה רק האין. בכל מקום וללא הפסק, הריק המוחלט, חסר ממדים וזמן. יכולתי לפסוע אנה ואנה ואיתי פסעו המחשבות אנה ואנה, אנה ואנה, שוב ושוב. אבל אפילו המחשבות, עד כמה שהן נדמות בלתי מוחשיות, צריכות איזו משענת, גם הן אינן סובלות את האין.. חיכיתי למשהו, מהבוקר עד הערב, ודבר לא אירע.המתנתי עוד ועוד.
חיכיתי, חיכיתי, חיכתי. חשבתי, חשבתי. עד שהרקות דאבו. דבר לא אירע. נותרתי לבד.לבד.לבד."

» ביקורות נוספות של סקאוט
» ביקורות נוספות על נובלת שחמט