ביקורת ספרותית על הליכה על החוף מאת דבי מקומבר
ספר טוב

---

קראתי את כל הספרים של דבי מקומבר שתורגמו. המוטיב שחוזר על עצמו בכל יצירותיה כולל הספר "הליכה על החוף": ים. כמו כן במבט חטוף על הכריכות של הספרים קודמים, בכולם מצאתי צילומי נוף של ים וגוונים כחולים. בדרך כלל הופעתו של "הים" בכל ספריה מהווה חלק בלתי נפרד מהעלילה.

מלאכת התרגום מצוינת והכתיבה של דבי בגובה העיניים. כל פרק מסופר על ידי דמות אחרת בגוף ראשון. הפרקים קצרים וקצביים וסיומם מהווה טריגר לקורא לא להניח את הספר מהיד.

הסופרת אינה מרבה בדמויות ולכן לרוב הן מוקפדות ומהודקות היטב.

הספר "הליכה על החוף" נכתב לזכרה של חברתה הטובה: רוברטה סטלברג שנפטרה מסרטן במאי 2018. מותה של רוברטה ריסק את דבי, ולדעתה הדרך הטובה ביותר לזכור אותה היא לכתוב.

הדמויות העיקריות בעלילה: וילה ושון.

וילה לייקי מנהלת בית קפה בעיירה קטנה על קו החוף באושנסייד (המקום הוזכר בעבר בספרה "בית ליד הים"). לוילה אח בשם לוקאס ואחות קטנה ממנה בשם הארפר. הארפר ווילה קשורות אחת לשנייה ושונות מאוד. הארפר קופצנית ואימפולסיבית ולעומתה וילה רצינית, שקולה ואחראית.

לאחר שאימן נפטרה האב התחבר לבקבוק, לוקאס עבר להתגורר עם חברתו: שנאטל, ווילה והארפר עברו להתגורר יחדיו בדירה שכורה.

וילה טיפלה בהארפר ותמכה בה שחלתה בעבר בלוקמיה. בזכות הדאגה של וילה ותמיכת המשפחה, הארפר ניצחה את המחלה וגם ניצלה כל דקה מחייה. אלא מה שהחיים הם זמניים והמחלה חזרה... האם הארפר הצליחה לנצח שוב את המחלה הארורה הזו?

בד בבד בבית הקפה של וילה הופיע שון שלא הוריד ממנה את העיניים. הקשר בין וילה לשון נרקם אט אט שבמסגרת עבודתו כצלם נאלץ לטוס לתקופות ארוכות, בעוד וילה התמודדה עם אתגרים בהם היתה זקוקה לתמיכה.

האם וילה צלחה את האתגרים שעמדו בפניה, למרות ששון לא היה בקרבתה דווקא בעת שהיתה זקוקה לכתף?

העלילה רקומה היטב, קלילה, זורמת ומרתקת על אף הסוף הצפוי, לרבות מערכות יחסים, דילמות, רגשות, אתגרים ומשפחתו-לוגיה.

כמו הספרים הקודמים של דבי מקומבר גם הספר הנוכחי סכריני, ומתאים לתקופה המתוחה בה אזרחי המדינה מצויים בימים אלה.

בשורה התחתונה: "דם זה לא מים".

בקיצור: קנ"ש: קראתי, נהניתי שכחתי.


לי יניני

» ביקורות נוספות של לי יניני
» ביקורות נוספות על הליכה על החוף