ביקורת ספרותית על מוטל בן פייסי החזן (עם עובד) מאת שלום עליכם
ספר מעולה

---

את השם ״שלום עליכם״ קראתי לראשונה מתוך לוחית קטנה שהותקנה על מחיצה שהפרידה ביני לבין סצנה שהתרחשה בעיירה בשם אנטבקה.
עמד שם אדם כפרי חובש קסקט וחולצת משבצות ופורש ידיו כלפי השמים לידו בית רעפים עם גג אדום והשמש נטתה לשקוע.
גופי הקטן רעד קמעה, עדיין מתקשה להתאושש מהמראות המחרידים שנגלו בפניו כאשר הציץ דרך החלון בחדר הקודם וצפה בשרון טייט, פוכרת את ידיה בתחינה, כרסה לפניה ומפללת על חייה.
סביבה גוויות חבריה הדקורות ועל הקיר מרוחה כתובת בדם: חזירים!
את המראות הללו אני זוכרת עד היום.
הייתי בת תשע כשביקרתי לראשונה במוזיאון השעווה שבמגדל שלום מאיר.
אמי סיפרה לי אודות טוביה החולב ושישנה הצגה ולא מזמן יצא הסרט: ״כנר על הגג״ והתחילה לפזם את ״לו הייתי איש עשיר״ ולרגע שכחתי היפיפייה האומללה מהחדר הקודם וחייכתי לעצמי, היהודי המגודל ההוא מצא חן בעיני.
שנים לאחר מכן ראיתי את הסרט אינספור פעמים, צפיתי בהצגות עם מיטב השחקנים וכשהתחלתי ללמוד יידיש לפני כחודשיים, הבטחתי לעצמי לקרוא את סיפוריו בשפה המקורית שאין נפלאה ממנה.
רציתי להתחיל מספר קליל ובחרתי במוטל בן פייסי החזן.
עלילותיו של ילד יהודי קטן במזרח אירופה ולאחר תלאות, מלחמות ופרעות תיאור חייו החדשים כמהגר באמריקה.
הקריאה ניגרה ממני כמו דבש מחלה טרייה, הגייה נכונה וניב ליטאי מדויק.
בני ביתי הביטו בי בהתפעלות (ולאחר מכן ברחו כעכברים לחדריהם וקול צחוקם נשמע למרחקים) ואני הייתי גאה בעצמי אך למרבה הצער לא הבנתי כמעט דבר ממה שקראתי.
אוצר המילים היידישאי שלי עדיין מצומצם והייתי צריכה לשבת עם מילון עב כרס ולחפש ביאורים ופירושים.
סבלנותי פקעה ולבסוף החלטתי על אסטרטגיה שונה: אקרא תחילה את הספר בעברית ולאחר מכן ביידיש, ממש כפי שעשיתי עם יומנה של אנה פרנק: ראשית שפת אמי וקצת אחרי הולנדית והכל מתבהר לפתע.
הקריאה הייתה מענגת כל כך, מבדרת ומרגשת עד כי חשתי באיזשהו שלב כי חזרתי למחוזות ילדותי.
על פניו נראה כי הספר נכתב עבור קהל קוראים צעיר וזאת משום שנקודת מבטו של הגיבור תמימה וילדותית אך אט-אט אנו מזהים את קולו של הדובר האמיתי, את אופיו האנושי, החם והשופע של שלום רבינוביץ׳ הוא שלום עליכם.
אין זה פלא כי נחשב הוא לגדול סופרי היהודים בגולה שכן הוא מצליח לעורר בקוראיו קשת של תחושות והראשונה שבהן היא חמלה.
לאיש עצמו היו שישה ילדים (חמש בנות ובן) ואפשר רק לתאר את ה-״שישו ושמחו״ בביתו: הוא לא היה צריך ללכת רחוק ולהמציא דמויות ססגוניות כטוביה החולב (שגם לו היו למרבה הפלא, חמש בנות) וכמובן מוטל, בנו של החזן שהרי הן היו בהישג יד, ממש מתחת לאף.
מלבד שק ענק של סנטימנטים ודמעות מספר שמזיל הקורא, הצחוק ובדיחות הדעת לוקחים גם הם חלק גדול בעלילה.
לכל דמות יש כינוי משלה ממש כמו המאפיונרים האיטלקים: ג׳ק ״בוהן משומנת״ גוזיק, ג׳וזף ״ג׳ואי הליצן״ לומברדו או כרמיין ״הנחש״ פרסיקו כך גם מר רבינוביץ׳ לא מזניח את הטיפוסים שיצר: פסיה השמנה, הניך הפוזל והרשל ״ושתי״ הינם רק חלק ממגוון רחב של פרצופים מצחיקים ובלתי נשכחים שהסיפור מאכלס בתוכו.
הסופר לא סיים סיפורו משום שחלה בשחפת ונפטר ממחלתו בניו יורק אך אין הדבר גורע מקריאה משובבת נפש וגאווה על כך שיש לעמנו נכסים שלא יסולאו בפז.

» ביקורות נוספות של shila1973
» ביקורות נוספות על מוטל בן פייסי החזן (עם עובד)