ביקורת ספרותית על מנוסת סרק מאת ג'וזף ר' גארבר
ספר טוב

---

ש סוגות של ספרים. אלה קטיגוריות לשימושינו האישי בלבד ולצורך הנוחות. אבל היות ובני אדם המציאו את הספרים לכתחילה, אין שום רע שתהיה חלוקה לקטיגוריות שכזאת. ויש גם ערבובים של קטיגוריות. למשל: מדע בדיוני ופנטזיה. שתי סוגות שונות. עוסקות בתחומים שונים, בגבולות שונים של האפשרי, אם תרצו. ובכל זאת מערבבים אותם יחד לסוגה אחת. כך גם מותחנים וספרי בלש. נוח לאחד אותם לקטיגוריה אחת, למרות שהם שונים. בספר מתח חייב להיות מתח. זו טאוטולוגיה כזאת. בלש יכול להיות מותח, אבל לא חייב. בספר בלש יש אדם שהוא בלש. גם זו טאוטולוגיה. ויש תעלומה שצריכה לבוא על פתרונה, בדרך כלל קשורה לפשע זה או אחר. במותחן יכולה להיות תעלומה, אבל לא בהכרח. ספר בלשים עסוק במציאת הפושע ובמעקב אחריו. המותחן אם תרצו עוקב אחר הקורבן.

מנוסת סרק הוא מותחן. בהתאם לכך הגיבור שלו הוא קורבן. דיוויד אליוט (47), ניו-יורקי רגיל, אמיד, נשוי בשנית ומנהל בכיר, מגלה בוקר אחד שכולם רודפים אחריו ורוצים במותו. אלא שלא ברור לו למה, ואף אחד לא מואיל בטובו להוריד רגע את כוונת הרובה ולנפק הסברים.

וכך, מדלג לו אליוט ענני אבק, דם, אש ותמרות עשן, ובין פלאשבקים לשירות ביחידה המיוחדת בויטנאם. הוא מפליא ביצירת מלכודות ואפקטים שונים המעכבים את הרודפים אחריו, ומאפשרים לו גם לפענח את התעלומה. וכך הופך הספר למותחן שהוא גם בלש. עם התגברות העלילה התעלומות גדלות: מי אלה האנשים האלה? איך הם מכירים טוב כל כך את העבר של אליוט, וכן את המיומנויות שלו? איך הם גייסו נגדו את הבוס שלו, את אשתו, את בנו? ומדוע הבוס שלו קופץ אל מותו כשהוא מגלה ששתה בטעות מהספל שאליוט שתה ממנו קודם?

הבאנו את הספר מהספריה בשביל הבת, וכך קראתי אותו בפעם השניה. אני חייבת לומר שהוא מתח אותי גם בקריאה השניה, מה שיכול לומר משהו על כמה הוא הותיר בי רישום. אבל נחמד, קצבי, יכול להפוך לסרט מעולה ועתיר קטשופ (אם כי ככל הידוע לי זה לא קרה). והוא מומלץ, קל לנחש את האירועים, בוודאי אם קוראים את הכריכה האחורית, ובכל זאת נותר טוויסט כלשהו לסוף, כך שאפשר להנות ממנו.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על מנוסת סרק