ספר טוב
הביקורת נכתבה ביום שבת, 27 בפברואר, 2021
ע"י פרל
ע"י פרל
הספר "הקרב – סיפור הבליטה" (הוצאת מערכות, 1987) שכתב ההיסטוריון הצבאי האמריקני ג'ון טולנד מתאר את מתקפת הפתע הגרמנית בארדנים בשלהי מלחמת העולם השנייה, ואת המערכה שפרצה בעקבותיה, שהיתה, ככל הנראה, המערכה הקשה ביותר בזירת מערב־אירופה במלחמת העולם השנייה.
לאחר שחרור פריז מידי הגרמנים האמינו מפקדי בעלות־הברית שהמלחמה לקראת סיום, בין היתר בשל התקדמות הרוסים בחזית המזרחית. שורת קרבות כושלים ועתירי נפגעים, ובהם מבצע "גן־שוק" ויער הירטגן, בהם הוכיח הצבא הגרמני את יכולתו להתאושש מתבוסות שספג, היו אמורים להעמידם על טעותם, אך הפיקוד העליון של בעלות־הברית נותר שאנן. הגרמנים מצדם לא התכוונו להיכנע בלא קרב.
על אף האיום ממזרח מצד הצבא האדום, בחר היטלר להטיל את כוחות העתודה האחרונים שלו למתקפת פתע בארדנים, שתפצל את כוחות בעלות־הברית ותגיע עד נמל אנטוורפן, בסיס האספקה החיוני של בעלות־הברית. המטרה – לאלץ את הבריטים והקנדים לנטוש לחלוטין את המערכה ואולי גם לרתום אותם בהמשך למערכה נגד הסובייטים. מתחת לאפם הצליח הצבא הגרמני לרכז קבוצת הארמיות, וב־16 בדצמבר 1944, ב־05:30 בבוקר, נפתחה המתקפה בהפגזה ארטילרית. ביום הראשון החזיקו הכוחות האמריקניים מעמד, אך למחרת החלה התפרקות ונסיגה ההמונית. למעט מספר כיסי התנגדות שבהם הפגינו החיילים האמריקנים אומץ רב, השיגו הגרמנים התקדמות ניכרת וחדרו עמוק לעורפם של הכוחות האמריקנים בארדנים.
המערכה היתה שעתו הגדולה של הגנרל האמריקני דווייט אייזנהאואר. אף שהוכשר כקצין חיל־רגלים הצטיין אייזנהאואר לאורך שירותו דווקא כקצין מטה ושימש מפקד כוחות בעלות־הברית באירופה אף שהיה חסר ניסיון קרבי. הפעם, היה נחוש בהחלטתו להתמודד עם האתגר כמפקד שדה, ולא לנצח על הקרב מרחוק. ראשית פקד על כוחות העתודה שלו, דיביזיות הצנחנים 101 ו־82, להשתלט על העיירה בסטון, שחלשה על צומת דרכים חיוני, ועל צמתי דרכים בגזרה הצפונית. שנית, העביר את הפיקוד על האגף הצפוני של הבליטה לפילדמרשל מונטגומרי, צעד שנתקל בהתנגדות פנימית קשה מצד פקודיו האמריקנים אך רתם את הבריטים למאמץ הבלימה.
בישיבת המטה שניהל אייזנהאואר ב־19 בדצמבר היה רק איש אחד שופע אופטימיות – הגנרל ג'ורג' פאטון, קצין פרשים ושריון שפיקד על הארמיה ה־3. פאטון היה נלהב נוכח האפשרויות שפתחה בפניו מתקפת נגד. הגרמנים הכניסו את עצמם למטחנת בשר, אמר, "וזו הפעם, אני מחזיק בידית" (עמוד 137). המשימה לפרוץ את הכיתור ולשקם את הגזרה הדרומית הוטלה על פאטון, לבקשתו. אתה יודע, אמר לו אייזנהאואר, בכל פעם שאני מקבל העלאה בדרגה (הוא זכה לא מכבר בכוכב החמישי שלו), כוחותיי מצויים תחת התקפה. "ובכל פעם שמתקיפים אותך, אני צריך להוציא אותך מהבוץ" (עמוד 137), השיב לו פאטון.
הדיביזיה המוטסת ה־101 השתלטה על בסטון ב־20 בדצמבר, רגע לפני שכותרה על־ידי חמש דיביזיות גרמניות. הצנחנים נשלחו למשימה ללא ציוד מתאים לחורף הקשה, וללא די תחמושת ואמצעי לחימה שיאפשרו את בלימת השריון הגרמני. "בבסטון, החל קולונל יואל להוליך את גדוד מס' 1 של רגימנט הצנחנים מס' 501 בכביש בואכה נפה. אנשיו של יואל, שעשו את רוב הלילה בנסיעה במשאיות פתוחות מצרפת, נעצרו לחנייה בבסטון. קפואים, עייפים ורעבים. הואיל והם היו היחידה הראשונה של ה־101 המוטסת שהגיעה למקום, נפלה בחלקם המשימה הראשונה והמסוכנת ביותר" (עמוד 133).
למזלו של הקולונל יואל "הוא בילה, במקרה, שני ימי חופשה בבסטון בחודש נובמבר ושוטט בגבעות החשופות, בין חורשות האורנים הבודדות שמחוץ לעיר. עתה השתלמה הכרתו את השטח" (עמוד 133). במהלך התנועה נתקלו הצנחנים בכוחות החלוץ של דיביזיית פאנצר להר, דיביזיית שריון שעליה פיקד הגנרל פריץ ביירליין. "כששמע ביירליין את האש שהחזירו לו צנחניו של יואל, שיער שנתקל בדיביזיה שלמה" (עמוד 134).
"בסטון עמדה על תילה באותו בוקר בעיקר בזכות רגימנט חיל רגלים מוצנח מס׳ 501 שהחזיק מעמד, שני קילומטרים בלבד ממזרח לעיר, בפני התקפות אדירות במשך הלילה שחלף. גופותיהם של אנשי חיל רגלים מן הפנצרלהר נערמו עתה תלים תלים על המדרון שלפני הצנחנים. הם נלכדו בין שתי גדרות תיל – מכלאות בקר, במקורן – ונטבחו בשורות ישרות, מרווחות במדויק" (עמוד 159).
פאטון היה האיש העסוק ביותר בגזרה. "הוא ביקר בכל מפקדת דיביזיה וקורפוס ואיים על המפקדים שאם לא יזדרזו, יודחו. הוא התערב בקרב החיילים הפשוטים – אחד מאקדחים חגור סביב מעילו, השני צמוד למותניו – צוחק ומתחכם. הוא הריץ את הארמיה שלו צפונה, דוהר בג’יפ ממקום למקום כאחוז דיבוק" (עמוד 158). לדחיפות שהחדיר באנשים היו תוצאות, וב־22 בדצמבר "פאטון היה מאושר. כל מבקריו נסתרו על־פניהם. שלוש דיביזיות עברו מאה וחמישים ק"מ ויותר בדרכים לא־מוכרות, בתנאי קיפאון, בפחות מארבעים ושמונה שעות. התקפתו התחילה במועד שחזה מראש" (עמוד 193).
הגרמנים שלחו למפקד כוחות הדיביזיה המוטסת ה־101 המוטסת שהגנו על בסטון, בריגדיר־גנרל אנתוני מק'אוליף, הצעת הכניעה, ואיימו שאם לא יסכים לה ימטירו על בסטון אש ארטילרית והתקפות שריון שיחסלו את מגיניה. מק'אוליף התלבט כיצד להשיב, אף שהיה נחוש לסרב. "קשה למצוא משהו טוב יותר מהדבר הראשון שאמרת, גנרל" (עמוד 197), אמר לו קצין המבצעים שלו, לוטננט־קולונל הארי קינארד, שהצטיין כמג"ד צנחנים בהולנד. כלל מטהו של הגנרל הסכים וכך יצא שתשובתו של מק'אוליף היתה מילה אחת: השתגעת!" (עמוד 197).
חלק מהכוחות האמריקנים, עליהם פיקד הגנרל האזברוק מהדיביזיה המשוריינת השביעית החזיקו בכיס התנגדות שכונה ביצת האווזה. לאחר נסיגתם משם ומהכפר פילסאלם הגיעו כוחות שריון אמריקנים לקווי ההגנה שהדיביזיה שמאחוריה ופגשו חייל שחפר לעצמו שוחה והיה חמוש בבזוקה ושאל אותם אם הם מחפשים מקום בטוח. לאחר שהלה השיבו בחיוב אמר החייל, צנחן, שהם יכולים לחנות מאחוריו, שכן הוא "ה־82 המוטסת. והממזרים ייעצרו כאן" (עמוד 217). כאמור, הספר מלא במשפטי מחץ כאלה, שבהם הפגינו חיילים ומפקדים תעוזה. אמנם המשפטים נקראים כקלישאות, אך הם נאמרו באמת, עם כל האומץ והנחישות נוכח סיכויים קלושים להצלחה שליוותה אותם.
מרתק במיוחד הוא תיאור חוויית הלחימה של "סגן ג'יימס קרייטון, סגן־מפקד פלוגה ו' מרגימנט מס' 101" (עמוד 271). הרגימנט, שהיה חלק מדיביזיית הרגלים מס' 26, נערך לתקוף את אחת הצמתים המרכזיות בארדנים, קפה שומאן. "אנשי פלוגתו היו חיילי רגלים רק בשמם. מפלוגה ו' המקורית שיצאה לחצות את צרפת בדהרה, לא נותרו תריסר. רוב אנשי הפלוגה נשבו בלורן. מלבד סגן לרקין (מפקד הפלוגה), קרייטון ותריסר מש"קים, לא היה איש בפלוגה בעל ניסיון קרבי" (עמוד 272). בהתקפה נפצע סגן לרקין כשהפלוגה נקלעה להפגזה קשה. קרייטון תפס פיקוד. הוא העריך את המצב. אנשיו שכבו בשלג, תחת אש כבדה. "מכיוון שידע כי האנשים האלה לא יקומו בלי דוגמה אישית, קם קרייטון והשמיע בקול את סיסמת בית־הספר לחיל רגלים בפורט בנינג, "אחרי!"" (עמוד 273). אך האנשים לא קמו ורק תחת איומי הסמל לאב נעתרו לנוע להתקפה. "שוב הוביל קרייטון את ההסתערות. זו הפעם הצטרפו אליו האנשים , כי לאב נע מאחוריהם בקרבין דרוך" (עמוד 273). הפלוגה כבשה את "גבעת בית־הקברות".
בהמשך הלחימה, סמוך לגבעה 490, נקלעה פלוגתו של קרייטון להתקפה עזה. המוני חיילי חי"ר גרמנים הסתערו על עמדות הפלוגה. "קרייטון היה בטוח שפלוגתו תיחלץ עתה משוחותיה ותפתח במרוצה אל העורף. אבל הקרבינים ומקלעי הבראונינג הלו יורקים אש. איש מאנשי פלוגה ו' לא נשבר ולא ברח. גל שני של תוקפים ירד במדרון; פלוגה ו' בלמה גם אותו. בא הגל השלישי, ונהדף כלעומת שבא" (עמוד 290). הפלוגה, התברר למפקדה, "התבגרה בן־לילה" (עמוד 291). בהמשך הלחימה אף הזמין קרייטון סיוע אש ארטילרית שינחת סמוך לקו העמדות שלו, כי רק פעולה זו, היה בכוחה לבלום התקפה גרמנית. ההפגזה שברה את ההתקפה ואיש מחייליו, זולת אחד שנפצע בישבנו פציעה קלה, לא נשרט.
לספר שני חסרונות. הראשון נטייה של המחבר להתבלבל בין יחידות. במקרה אחד נתן מפקד הדיביזיה המוטסת ה־82, ג'יימס "ג'ים הרזה" גבין פקודה לסרן וודראף מרגימנט החי"ר מס' 327. כשקראתי את זה ידעתי שדבר מה כן שגוי. שכן זהו רגימנט הרגלים מוטסי הדאונים של הדיביזיה המוטסת ה־101 שלחם באותה שעה בבסטון. המחבר התבלבל עם רגימנט הרגלים מוטסי הדאונים של הדיביזיה המוטסת ה־82. אבל בלבול זה פוגם באיכות המחקר שערך המחבר. החיסרון השני הוא העובדה שלקראת סוף הספר המחבר מיהר וקרבות שכללו תיאורי לחימה גדודיים וחטיבתיים הפכו לכאלו שמתוארים בכלליות, כיעדים שאותם כבש קורפוס כזה או אחר. בסיכום הספר כתב המחבר כי "החייל האמריקני יצא למלחמה עם פילוסופיה בסיסית – לעשות פחות ככל האפשר. מעולם לא היה טוב יותר מכפי שנאלץ להיות. בבליטה נאלץ להיות טוב מאד" (עמוד 343). אבחנה זו היתה נכונה, היא הסיבה למחיר הכבד ששילמו הכוחות האמריקניים בראשית המערכה, כמו גם הסיבה לכך שניצחו בה.
11 קוראים אהבו את הביקורת
11 הקוראים שאהבו את הביקורת
