"אני חייל של אללה, אבל מעריץ גדול של וינסטון צ'רצ'יל. וצ'רצ'יל אמר שבמלחמה האמת כל כך יקרה, שצריך להציב עליה משמר של שקרים" (עמוד 408).
הספר "האלמנה השחורה" (הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2019) מאת מחבר ספרי המתח דניאל סילבה עוסק, כמו רבים מספריו, בעלילותיו של גבריאל אלון, רסטורטור נחשב של יצירות ציירי הרנסנס ומתנקש בדימוס בשירות המוסד, המקורב לשועי עולם למן הבית הלבן ועד לכס הקדוש בוותיקן. בניגוד לחלק ממן הבולטים שבסופרי הריגול לסילבה עצמו אין רקע בקהילת המודיעין אלא בעולם העיתונות. הוא סיקר את מלחמת איראן-עיראק ועבד ברשת CNN. בעידודה של אשתו (שבהשפעתה התגייר) כתב את המותחן הראשון שלו, "המרגל שלא ייאמן", אודות קרב מוחות בין המודיעין הגרמני לסוכני הביון הנגדי הבריטי, על רקע הפלישה לנורמנדי. הצלחת הספר הביאה את סילבה להפוך לסופר במשרה מלאה, אולם עיקר ספריו עסקו דווקא בגיבורו המיוסר של סילבה, שיורה, בוכה ומשחזר יצירות אמנות, גבריאל אלון. הסדרה שיצר משלבת מתח ופעולה עם עובדות היסטוריות אודות אמנות ותרבות, מתכון מנצח, כפי שהוכיח בשעתו דן בראון בספרו "צופן דה-וינצ'י" (וכמותו מככבים ספריו ברשימות רבי-המכר של הניו-יורק טיימס).
גיבורו הקבוע של סילבה, גבריאל אלון, הוא (כמה נדוש) יליד עמק יזרעאל ובן לניצולי שואה יוצאי גרמניה. אלון לשורות המוסד בידי ארי שומרון (שמבוסס ככל הנראה על רפי איתן, איסר הראל ומייק הררי) רב-המרגלים ואיש הפלמ"ח. "ארי שומרון, שכיהן פעמיים כראש המשרד והיה המושך בחוטים בביון הישראלי, קיים לעתים קרובות פגישות במלון כשהבניין בשדרות שאול המלך או דירות המסתור לא התאימו למשימה. אחת הפגישות התקיימה באחר צהריים שטוף שמש בספטמבר 1972. אז היה אורחו המסויג של שומרון צייר צעיר ומבטיח בשם גבריאל אלון, ששומרון שלף מהאקדמיה לאומנות ועיצוב "בצלאל". ממש באותם ימים רצח ארגון הטרור הפלסטיני "ספטמבר השחור" אחד-עשר ספורטאים ישראלים במשחקים האולימפיים במינכן, ושומרון רצה שגבריאל – שדיבר גרמנית שוטפת ושהה תקופת-מה באירופה – ישמש כלי נקם" (עמוד 51). בהדרכתו נעשה אלון לאיש מבצעים מיומן, המיישם היטב את שיעורי "שלוף-דרוך-תירה" במהירות הבזק שלימד אותו. שלוש השנים עקבו גבריאל, בעצמו יוצא יחידה מובחרת של צה"ל, וצוות קטן של סוכני שטח אחר טרפם על פני אירופה והמזרח התיכון. הם "הרגו בחשכה ולאור יום וחיו בפחד שבכל רגע עלולות הרשויות המקומיות לעצור אותם ולהאשים אותם ברצח. בסך הכול מתו מידיהם שנים-עשר חברי ספטמבר השחור. גבריאל חיסל בעצמו שישה מהם באקדח ברטה 0.22. בכל פעם שהתאפשר לו, הוא ירה בקורבנו אחד-עשר קליעים, אחד לכל ישראלי שנרצח. כשחזר לבסוף לישראל, האפירו צדעיו ממתח ומתשישות" (עמוד 52). בשנים שעברו מאז, כפי שתואר בסדרת הספרים שאלון הוא גיבורה, היה אחראי לכמה מההצלחות הגדולות של המוסד.
סוס מנצח כאמור, לא מחליפים. ספרו הנוכחי הוא ה-16 שכתב אודות רב-המרגלים הישראלי. הפעם נדרש אלון, רגע לפני שהוא מתמנה לראש "המשרד" (כינוי האמיתי לגמרי של המוסד), להתמודד עם צלאח א־דין, קצין מבצעים ורב-מחבלים קטלני ויעיל במיוחד של המדינה האסלאמית (דאעש). זהותו של האיש אינה ידועה, זולת הערכה ששימש בעבר כקצין במודיעין העיראקי. המסוכנת שבין המגויסות שלו היא "לָה וֵו נוּאר", האלמנה השחורה (ומכאן שם הספר). כרגיל בספרי הסדרה מחליט אלון להחדיר סוכנת, הפעם זו הרופאה היפה נטלי מזרחי, לתוך הרשת של אויבו במטרה למוטט אותה עליו. לכאורה הכל לפי השטנץ הקבוע, אך מעולם קודם לכן לא שלח אלון סוכנת ללב גוב אריות שכזה, לשטח שבשליטת דאעש בסוריה. שוב מתכנס הצוות הקבוע של אלון לרכיבה אחת אחרונה לפני שאלון הופך למפקד הארגון מצטרפות דמויות מוכרות כמו כמו יעקב רוסמן, "מפעיל סוכנים לשעבר" (עמוד 87), המתנקש מיכאל אברמוב, שלמד את המקצוע "כששירת בסיירת מטכ"ל" (עמוד 35), וכמובן חברו של אלון כאח לו (מימיהם במבצע "זעם האל"), אלי לבון, איש המעקבים הבלתי נלאה.
הספר מותח מאוד וכתוב היטב וככלל מדובר בסדרה עם פוטנציאל ׁ("העריק", הספר התשיעי בסדרה, היה מצוין). לראשונה מזה זמן רב ניצב מול אלון יריב חכם באמת, ששקול לו ולמעלה מזה. מנגד, "לה-קארה החדש", כפי שכינה את סילבה העיתון שיקגו סן טיימס, הוא לא! סילבה אף לא מגיע לרמתם של סופרי מתח ישראליים דוגמת מישקה בן דוד ויונתן דה שליט. כדאי לספר לו שכבר עברו כמעט 47 שנים מאז מבצע "זעם האל" ואלון כבר עבר את גיל 60. הגיל מאט את התרגיל ורק נשאר שאלון יפטיר במרירות שגם הוא כבר "זקן מדי לחרא הזה". נראה שסילבה קשוב להערות מסוג זה שכן אלון נותר יותר בחדרי הפיקוד ופחות בשטח. בסך הכל ספר חופשה מותח מאוד. לא מסופר למופת כמו פורסיית, לא דקדקן בפרטים כמו קלנסי, לא מותח כמו בן דוד ואף לא משעשע כמו דב אלפון, ועדיין נחמד מאוד לקריאה בחופי יוון, ספרד או תל-אביב.
