ספר יוצא דופן וקצת משונה וחריג הן באופן שבו הוא כתוב והן בעלילה או יותר נכון בעלילות.
החריגות שלו היא, בעיני, גם סוד קסמו וגם נקודת התורפה שלו.
ג'נט ווינטרסון קוראת תיגר כמעט על כל דבר- על מה שמקובל להגדיר כיופי, אהבה, מוסר וכן על מגבלות הזמן והחלל ואפילו על מגבלות השפה, מה שהופך את הספר למטריד ומעורר מחשבה.

קיצוניות, מכל סוג, בדרך כלל מרתיעה אותי משום שהיא תובעת קורבנות, (גם זה אחד מן הנושאים בהם נוגע הספר).
זהו ספר קיצוני מאוד שישנם בו קטעים שהיו לי קשים לקריאה- חלקם מפני שהיו מופשטים מידי וחלקם מפני שהיו מוחשיים מידי (ודי מזעזעים).

בכתיבה של ווינטרסון נתקלתי די מזמן, כשקראתי את ספרה 'תפוזים הם לא הפרי היחיד' בתקופה שקראתי ספרים רבים שיצאו בהוצאת 'בבל' במטרה למצוא 'משהו שירגש אותי... שיחדש לי...' ואכן, לפעמים, מצאתי.
'תפוזים הם לא הפרי היחיד' הוא ספר אוטוביוגרפי (קצת פחות במובן התיעודי- פשוט של המילה וקצת יותר- אם מסתכלים על מיפוי העולם הפנימי כסוג של תיעוד).
בספר הזה היא לוקחת את דרך ההבעה ואת הסיפור עצמו רחוק יותר.

אם חוות הדעת הזאת נשמעת קצת מבולבלת ולא כל כך רהוטה כנראה ישנה סיבה- קשה להישאר אדישים לספר הזה- או שאוהבים או ששונאים או, שכמוני, גם וגם.