"כל אחד רוצה להות 'ארי-ים' ביום שישי," היה המדריך צועק. "עכשיו יום שישי וכולכם יוצאים לחופשת סוף שבוע. אתם תצאו לברים ותנוחו. השאלה היא מי מכם רוצה להיות 'ארי-ים' כשהתנאים מחורבנים? מי מכם רוצה את זה כשהוא רטוב, עייף, קפוא ואומלל, ועדיין צריך להשלים את המשימה?"" (עמוד 178).

הספר "לא גיבור" (הוצאת כתר, 2015) מתאר את סיפורו האישי של מארק אוֹוֶן (ששמו האמיתי הוא מאט ביסונט), מי ששירת כלוחם ביחידת העילית של הצי האמריקאי, "אריות הים" (Navy Seals), במשך 13 שנים, ובין היתר לקח חלק בפשיטה בה חוסל אוסמה בן לאדן ובאינספור מבצעים סודיים אחרים. את סיפורו כתב בשיתוף עם הסופר קווין מורר והוא מתאר בו את המסלול שעבר מילד באלסקה ללוחם באחת היחידות המובחרות והמסווגות ביותר בעולם, מהאימונים המפרכים ועד המבצעים המסוכנים בעיראק ובאפגניסטן.

הספר נפתח ברגע שבו מתברר לאוון כי בהתרסקות מסוק צ'ינוק באפגניסטן באוגוסט 2011 נספו כעשרים לוחמים מן היחידה. כוח מיחידת הריינג'רס במשימת תקיפה בכפר ג'ו מיח' זרין בעמק טאנג'י שבמחוז וארדאק. "היעד היה מנהיג בכיר בטליבאן. חילופי אש פרצו כמעט מיד עם נחיתתם של הריינג'רס. לוחמי טליבאן מכל רחבי העמק הגיעו כדי להגן על המתחם. לאחר שעתיים לפחות של קרבות עזים" (עמוד 17), הוקפץ כוח מיחידת הקומנדו הימי כתגבורת, אולם מסוקם נפגע מאש מטול אר-פי-ג'י והתרסק. ככה בוחר המחבר להכניס את קוראיו אל תוך סיפורו.

"כל העניין ב-BUD/S הוא לאמן את המוח והגוף שלנו להשיג יותר ממה שנראה לנו אפשרי. זהו המבחן הראשון בתהליך הכשרתו של 'ארי-הים', ובעצם בכל הקריירה שלו. זה היה הרגע שבו נבין היטב את המוטו של 'אריות הים' – "היום הקל היחיד היה אתמול." נדמה לי שלא הבנתי את זה אז, אבל BUD/S הוא בעצם שורה של לבני בניין שמתחילות במשחה מתחת למים ובשבוע הגיהינום בשלב הראשון, ולאחר מכן אימוני צלילה בשלב השני, ולבסוף אימונים בנשק ובחומרי נפץ בשלב האחרון. אנחנו מתחילים בעצם בצעדי תינוק, ובסופו של דבר עושים את הדברים שעלולים להרוג אותנו, אם לא נדע להתמודד איתם כהלכה. צריך לעבור כל אחד מהם כדי להמשיך הלאה. מי שנכשל פעם אחת, נפלט החוצה" (עמוד 41). כך מסביר המחבר את מסלול ההכשרה בבית הספר למיון והכשרה של "אריות הים" של הצי האמריקני (Basic Underwater Demolition/SEAL – BUD/S).

לאחר ההכשרה המפרכת לקח אוון חלק בפעילות מבצעית חשאית בקצב גבוה. "כל מה שעשיתי מעבר לים נחשב לעבודה. התגנבתי לתוך בתי אנשים בזמן שישנו. אם תפסתי אותם מחזיקים רובה, הרגתי אותם, וכמוני נהגו כל החבר'ה בפיקוד. נטלתי חלק בחילופי אש כבדים והורדתי אנשים בלי למצמץ. אני לא מתחרט על דברים שעשיתי בקרב. כל מה שעשיתי מעבר לים נעשה כדי להגן על החבר'ה משמאלי ומימיני, ועל המדינה שלי. צייתי לנהלי הפתיחה באש, ומעולם לא פגעתי בחפים מפשע" (עמודים 195-196).

את הלחימה עצמה מתאר אוון באופן די מכני, מרוחק וקר. די דומה לאופן שבו ייבואן מתאר הובלת משלוח. בהיתקלות עם חוליית מחבלים בעיראק בשנת 2006 פעל אוון בקור רוח, ללא התרגשות כאילו היה משחק במחשב. "מיקמתי את קרן הלייזר שלי על חזהו ויריתי. גם חברי לצוות פתחו באש. כולנו פגענו באותו אחד, ברצף יריות מהיר, והוא הסתחרר ונפל ארצה. הכדורים העלו עננת אבק קטנה, שכיסתה את האזור שבו עמד פעם האיש. עברתי אל הבא בתור, וגם הוא קרס קדימה. בזה אחר זה עקבתי אחר קרני הלייזר שלנו אל המטרה הבאה, עד שכל הארבעה היו מוטלים ללא ניע על הקרקע" (עמוד 199). כמי שפגש לא מעט יוצאי יחידות מיוחדות (אם כי ישראלים, כמעט כולם) אין לי ספק כי בשעת מבחן כולם לוחמים מיומנים, אבל חסר לי בטקסט של אוון המקום בו הוא מודה שלבו דפק כמו משוגע, הווידוי כי הפחד היה כה גדול עד כי אילולא הבושה והחשש מ"מה יגידו" לא היה מצליח לפעול. היעדר תיאורים שכאלו פגמו באמינות הספר.

בסך הכל מדובר בספר מותח המספק הצצה לעולמם המרתק של יחידות העלית האמריקניות. אף כי לרוב, זולת מפקדים בכירים, לוחמי יחידות אלו הכותבים ספרים נוטים להגזים ולנפח את שחוו בשירותם (ראה ערך "בראוו שתיים אפס"), הרי שהספר בהחלט שווה קריאה.