“לפני כמה ימים נתקלתי בספר החדש "ברד נחשים" / אור חיים בן-עטר (הוצאת "טל-מאי" ו"ידיעות ספרים").
המחשבה הראשונה שעלתה לי לראש: כזה אני רוצה. כריכה כזאת. צילום כזה. צבעים כאלה. כזה. בדיוק כזה. וואו.
המחשבה השנייה שעלתה לי לראש: אני קונה את הספר הזה היום.
המחשבה השלישית שעלתה לי לראש: זה הספר הבא שאני הולך לקרוא.
מיכאל, תלמיד כיתה ט', מתמודד עם קשיים רבים. הוא חי בשכונה קשה ברמלה (מספיק קשה כדי שאימו תדרוש מבן דודו ללוות אותו הביתה בלילות), הוא בן להורים גרושים (האב גם שתיין בנוסף לכל), הוא לא כל כך מצליח בלימודים (בלשון המעטה) והוא מאוהב בשירן כבר שלוש שנים, אבל לא מצליח לאזור אומץ ולהתוודות בפניה.
הדבר המרכזי שעוזר למיכאל לעבור את היום הוא המוזיקה. היא מלווה אותו בדרך לבית הספר, מספרת לו את הסיפור של ההולכים סביבו, מעצבת את המחשבות שלו ומגנה עליו מההתמודדות עם כל מה שכבר אין לו כוח להתמודד מולו.
לצד האהבה למוזיקה, מגלה מיכאל את נפלאות הכתיבה. דרכה, הוא מצליח להביע את עצמו, כותב שירים וסיפורים, ונותן דרור למחשבותיו.
"בכל בוקר אני מתעורר כשבליבי רק תפילה קטנה, שאוכל לחייך אל עולמכם המרושע. זה שלא הותיר לי מפלט, מלבד לנפץ ולהרוס כל דבר שחולף בין ידַי." (מתוך הספר).
הספר כתוב בצורה מדויקת להפליא, ועוסק בנושאים שהגיע הזמן שנעסוק בהם: התבגרות בשכונות מצוקה, התמודדות עם עוני, נוער בסיכון, שימוש בריטלין, דימוי עצמי ועוד רבים נוספים.
הדבר הכי ייחודי בספר הוא שהנושאים הללו פשוט נמצאים בו. הם לא הוטחו חזק בפנים שלי – בדיוק ההפך. הם צפים לצד קו העלילה השקט והרגוע, וזה בדיוק מה שהופך את חווית הקריאה למאוד-מאוד מטלטלת.
הנושאים האלו – שכל כך חשוב לעסוק בהם – כאילו חבויים בין מילות הספר, ומקבלים משמעות דרך השפה היומיומית שמאפיינת אותו.
"חזרנו לרֶכֶב. אמא שלפה משום מקום פיתה עם חצילים, טחינה, עמבה וביצה קשה […] אפילו שסירבתי, הפיתה הונחה על הרגליים השמנות שלי." (מתוך הספר).
הספר מלווה גם בשירים של מיכאל, שנכתבים בין המאורעות השונים, וכאילו מדביקים אותם האחד לשני. בעיניי, זו הדרך הטובה ביותר לצעוק החוצה את הרגשות של מיכאל – שלא מצליח לבטא את עצמו בשום דרך אחרת. דרך השירים הוא מבקש שנבין – גם אני טוב, גם לי יש כישרון. והוא עצמו – אפילו לא מודע לכך.
תראו, כולנו עברנו את גיל ההתבגרות. זו קקופוניה עצומה של רגשות ותהיות שאתה נאלץ להתמודד מולה. מה חושבים עליי? מה אני חושב על עצמי? מה אני אוהב ומה פחות? מה בא לי לעשות כשאגדל? האם ההורים שלי מרוצים ממני? האם אני מספיק טוב?
ובכל זאת, קשה להסביר את אותה סערת רגשות שעוברת על כולנו במשך כמה שנים טובות. קשה לשים את האצבע על הסיבות לצונאמי האדיר שסוחף אותנו אל תוכו בתקופה הזו, קשה להבין למה הוא כל כך משפיע עלינו.
הספר הזה… הוא פשוט עושה את העבודה.
נכנסתי היישר אל תוך ליבו של מיכאל, הצלחתי בין רגע להבין אותו ואת הרגשות שלו, ובעיקר, הזדהיתי איתו. חזרתי בעצמי כמה שנים טובות אחורה. נזכרתי איך אני הרגשתי אז, בתקופה ההיא, שמרגישה כל כך ישנה, אך גם מאפיינת את מי שאני היום.
כשמיכאל האמין שאין לו עתיד – אני האמנתי שיש לו. כשמיכאל חשב שמוטב לנשור מבית הספר ולצאת לעבוד – אני האמנתי שאסור לו לוותר. כשמיכאל רצה שהכוכבים יִקְּחוּ אותו אליהם – אני האמנתי שזה עוד יחלוף.
זהו ספרו הראשון של בן-עטר, ואני כבר מחכה לאלו שיבואו אחריו. הכתיבה קולחת, רגישה ומיוחדת, אך גם קשוחה ובועטת. הספר מציף אל פני השטח נושאים שחשוב לעסוק בהם. נושאים שאנחנו לא עוסקים בהם מספיק.
הערה אחרונה (ולא כל כך קצרה) על הוראה וחינוך:
הפן החינוכי בספר ברור לעין. מיכאל נתקל במהלך העלילה במגוון דמויות חינוכיות, והדמויות שמצליחות להשפיע עליו הן אלו שפונות לרגש שלו. אלו שמנסות להבין אותו, שנמצאות שם בשבילו. שמחבקות. שאוהבות.
במהלך הקריאה, כאילו נגלו בפניי תחנות חייו של בן-עטר עצמו. ראיתי כיצד כל תחנה בחייו התעצבה בהתאם לדמות החינוכית שעמדה מולו. ראיתי עד כמה הכרחי עבורו הפן הרגשי בחינוך ובהוראה.
בתור נער שהיה שם לא פעם – כשיש מישהו שמקשיב לך, ששומע אותך, שרוצה להבין אותך… כשיש מישהו שרוצה להכיר את הלב שלך, ולא רק ללמד אותך היסטוריה או מתמטיקה… כשיש אדם שמאמין בך… הוא עוזר לך לגדול ולצמוח. אתה מגלה שהילד חסר הביטחון שהיית (ולפעמים הנך עדיין) יכול לפנות מקום לבחור שמאמין בעצמו.”
