ביקורת ספרותית על פופולרית מאת מאיה ון-ווגנן

---

מעצבן אותי שלא מפרגנים לי.
אני יודעת שזה נשמע כמו סתם משהו שאנשים אומרים אבל זה באמת ככה אצלי - שלא משנה באיזה מצב גרוע אני נמצאת, אני יכולה אפילו להיות חצי הומלסית ועדיין אנשים יקנאו בי. זה משהו מדהים... תמיד אנשים בטוחים שיש לי יותר מאשר להם, ולכן גם אפשר להתייחס אלי כמי שגנבה משהו ולתבוע ממני להחזיר זאת. נזכרתי שוב בעניין כשאני קוראת את הדיונים בפייסבוק על מבחן המחוננים שמתקיים עכשיו בתקופה זו של השנה. לכולם נורא ברור שמגיעה כיתה קטנה לילדים אוטיסטים או תקציב לשילוב (וזה נכון ומגיע להם הרבה יותר!), אבל המחוננים מקבלים יום בשבוע לפיתוח כישרונותיהם? התקציב הולך עליהם??? על אלה שיש להם יכולות???!!!! שוד ושבר.
וזה מצחיק כמה שאנשים יכולים לקנא על כלום. להיות מחונן זה לא תמיד כיף גדול, זה פשוט מצב נתון שיש לו הרבה חסרונות... ולעיתים היה פשוט עדיף להיפטר ממנו (אצל מי שסובל ממחוננותו והיא מעדיף להיות ממוצע).
אני אישית חמקתי ממבחן המחוננים אז לעולם לא נדע את האמת, אבל פעם קרתה לי סיטואציה שלא תיאמן שדי ממחישה את סיפור חיי בפן הזה של חוסר הפרגון.
הגעתי להדריך ביום הרצאות שהיה בו אוכל (אבל אוכל רציני, לא בורקסים)
היו למדריכים שתי אפשרויות - או לשבת עם המודרכים בזמן האוכל ולדבר איתם,
או לעזור לארגן את האוכל - ללכת למטבח ולהביא את התבשילים וגם לזרוק פחים וכאלה. אני לא אכנס לשאלה מדוע בחרתי לזרוק פחים, אף כי במבט ראשון זה לא נראה הגיוני, אבל מכיוון שאני הייתי מאלה שהגישו את האוכל - לא הספקתי לאכול אותו חם ונאלצתי לשבת לאכול אחרי זה, כשהוא קר.
אחת המדריכות האחרות שבחרו לדבר עם המודרכים ולאכול יחד איתם, הסתכלה לי בצלחת כשישבתי לאכול אחרי סיום העבודה. בצלחתי היה את אותו דג שהיא כבר סיימה לאכול, רק קר. אבל לא היה אכפת לי, כי עשיתי את הבחירה שלי והייתי מרוצה ממנה.

ואז היא אומרת לי בסוג של קריצה לא נעימה: "הא, פינקת את עצמך בדברים מהמטבח!" (כאילו בשביל זה הלכתי לעזור במטבח כדי לקחת דברים שאנחנו לא מביאים לשולחן)
וזה פשוט כל כך מט1מטם!
כמה קנאית את יכולה להיות שאת מדמיינת דברים ומאכלי גורמה כשאני אוכלת דג קר????!!!
בקיצור - אל תשפטו.

וזה גם המסר של הספר הזה. יכול להיות שיהיה פה סוג של ספויילר אבל מצד שני מה שאני אכתוב אלו דברים די מובנים מאליהם לז'אנר הזה, אז תחליטו:
מאיה היא ילדה לא מקובלת וגם עם דימוי עצמי נמוך שמנסה לשנות את המראה שלה (יש בספר תמונות ולא הבנתי למה מלכתחילה היא לא אהבה את המראה שלה ואני לא בטוחה עד כמה באמת יותר מתאים לה אחרי ה"מייקאובר") ועל ידי זה להיות מקובלת וגם לעשות עוד כל מיני דברים אמיצים כמו אממ... לדבר עם אנשים (בחטיבה זה באמת אמיץ) וכמו ללבוש דברים מהמאה שעברה (שוב, למה?)
מה שקצת הפריע לי שזה לא בא מיוזמתה אלא מיוזמת אמא שלה, והיא עשתה את זה כאילו כדי להוכיח משהו למישהו. כי באמת שאני לא הבנתי מה לא היה בסדר במראה שלה...

כמי שכתבה ספר בדיוק באותו נושא: הטיפים של מאיה והמסקנות שלה הן די זהות לספר שלי (לא מפתיע)
ואלה מסקנות שכל אחד שינסה יגיע אליהן. שכולם שווים ולכולם יש את החוסר ביטחון שלהם, ואין באמת "ליגות", העניין הוא החיבור האישי שלך עם אנשים ולא הדירוג החברתי שלהם...
אבל יש לי הסתייגות קלה מחלק מהתכנים, היות שכתבה את הספר ילדה בכיתה ח' שעדיין אין לה פרספקטיבה. הפריע לי הקטע שבו עסקה בדיאטה ויש לי חשש שעלול לעודד הפרעות אכילה ללא תיווך נכון (בכל זאת, היא עקבה אחרי עצות משנות החמישים)
גם הקטע של התייחסות להטרדות מינית, נראה לי ילדים בחטיבת ביניים - אני הייתי מעבירה מסרים אחרים.
וכמו כן בכלל הקטע החברתי - יש איזושהי מסקנה שאת צריכה להתחבר עם כולם ושזו מהות המקובלות, אך למעשה נכון שלכל אחד מגיע שיהיו לו חברים אבל *את* לא צריכה להיות חברה של כל אחד, את יכולה פשוט לא להיות חברה של מישהו כי את לא אוהבת אותו.
מעצבן אותי גם שחושבים שאנשים מקובלים חייבים להיות חברים של כל אחד ואחד ואם הם לא מעוניינים בחברות עם מישהו אז הם הופכים לאויב העם.
זה מה שמחזיר אותי לעניין המחוננות.
זה שמישהו מצליח זו לא עילה לשנוא אותו בטירוף. אני חוזרת - זאת לא עילה לשנוא אותו בטירוף.
להיפך, תלמדו ממנו - אולי תגיעו גם אתם (ואז גם אתכם ישנאו, אבל זה כבר סיפור אחר)
ממליצה למבוגרים או לבני נוער - עם תיווך.

» ביקורות נוספות של המורה יעלה
» ביקורות נוספות על פופולרית