ספר לא משהו
הביקורת נכתבה ביום שלישי, 6 באוקטובר, 2020
ע"י פרל
ע"י פרל
https://wp.me/p4kTCp-5CT
אוקטובר הוא זמן טוב לקרוא על הקשה במלחמות ישראל מאז מלחמת העצמאות. בספרו "על בלימה" (הוצאת ספריית מעריב, 2009) תיאר אבירם ברקאי, את לחימתה של חטיבת השריון הסדירה 188 במלחמת יום הכיפורים, בקרבות הבלימה ברמת הגולן.
ברקאי, שכקצין שריון לחם ונפצע ב־1973 ובהמשך דרכו היה מ"פ טנקים וקצין ניוד בשלדג ובסיירת מטכ"ל, ערך מחקר מעמיק ויסודי וראיין כ־230 מפקדים ולוחמים בחטיבה ומחוצה לה. התוצאה, ספר מתח מרתק על קרבות קשים וגבורתה של חטיבה שבשל הפגיעה הקשה שספגה בשדרת הפיקוד שלה (המח"ט, הסמח"ט וקצין האג"ם נהרגו בימי המלחמה הראשונים) התפרקה למספר כוחות עצמאיים, שפעלו באומץ, אבל בנפרד.
בכנס שנערך בשעתו באוניברסיטת חיפה טען האלוף (מיל.) אמנון רשף, שפיקד במלחמה על חטיבת השריון 14 בקרבות קשים, ובכלל זה בצליחת התעלה, שחלקה של חטיבתו בתהילה (לה היא בהחלט ראויה) הושמט משום שהוא לא עסק "ביחסי ציבור. אנחנו נלחמנו". דומה, שזה מה שאירע גם ל־188, אף שקרבותיה הניבו כמה סיפורים ידועים.
אחד מאלו הוא "כוח צביקה", כוח שריון מאולתר, עליו פיקד סרן צביקה גרינגולד. כשהוא למעשה מפקד על טנקים ספורים ולעתים על טנק אחד, ניהל צביקה לחימה עיקשת מול הסורים. ברקאי ציין כי כלל "לא בטוח שכוח צביקה פוגע בהרבה טנקים, אולי רק בודדים, הרי יש בעיה של ראיית לילה, אבל הירי הבלתי פוסק, מעמדות משתנות, גורם לסורים לחשוב שמולם עומד כוח גדול פי כמה ומונע את פריצתם קדימה, בואכה נפח" (עמוד 290). על גבורתו, עוטר גרינגולד בעיטור הגבורה והפך לסמל.
אבל כשזה מגיע ללחימת כוחות אחרים, שלחמו לצד החטיבה, ישנם במחקר של ברקאי סדקים ואי־דיוקים. כך למשל, בתיאור ההתקפה השנייה (ברקאי כתב שהיא השלישית) על המתחם הסורי המבוצר בתל שאמס, עליו היו ערוכים שתי פלוגות חי"ר, פלוגת טנקים ופלוגת טילי נ"ט על נגמ"שים.
ההתקפה הקודמת, שבה נפצע מפקד גדוד השריון יוסי בן־חנן (וחולץ על־ידי כוח סיירת מטכ"ל בפיקוד יוני נתניהו ומוקי בצר), נכשלה. לכן הוחלט לכבוש את התל בהתקפה סדורה יותר בליל ה־13־14 באוקטובר, "שבה גדוד צנחני מילואים יגיע במסוקים לקרבת התל ויכבוש אותו בהתקפה רגלית, בעוד הטנקים ינועו דרך הלג׳ה הקטנה, ישמשו כוח מסייע ובמידת הצורך יעלו וישלימו את המשימה" (עמוד 516).
בפועל, גדוד צנחנים מילואים 567 מחטיבה 317, עליו פיקד סא"ל (מיל.) אלישע שלם, נע על גבי נגמ"שים עד לקרבת התל (ולא במסוקים), פרק מהם וכבש את התל בהתקפת לילה. בעוד כוח השריון של 188 היה בתנועה ליעדיו, מזהה אחד ממפקד הטנקים "את שובלי הנותבים ומבין שכוח הצנחנים כבר בלחימה" (עמוד 517).
(הביקורת היא חלק ממאמר שפורסם במקור באתר "זמן ישראל", 6 באוקטובר 2020)
15 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
רץ
(לפני 5 שנים)
מקבל את עמדת ישי - גם אני חשבתי שברקאי העניק חיים לחטיבה שכמעט אף אחד לא רצה לספר את הסיפור שלה, ואלו שנשארו היו בפוסט טראומה.
היה לי שכן שהיה טנקיסט ב- 188, בשעה שהתחלו לתחקר על הקרבות, הוא בפעם הראשונה סיפר מה הוא עבר במלחמה הזאת.
|
|
|
ישי
(לפני 5 שנים)
לא ציינת שברקאי השתייך לחטיבה 7 וזה בכלל לא מובן מאליו שקצין שנלחם ביום הכיפורים ב - 7 יכתוב על 188. זה כמו שגולנציק יכתוב על חטיבת הצנחנים. אבל נעשה עוול לחטיבה 188 בחלקו על ידי אנשי חטיבה 7 ואת העוול הזה נדרש ברקאי לתקן.
השינוי העיקרי שברקאי חולל בספרו היה העלאת התודעה לגבי 188 במלחמה; עד פרסום הספר דברו והיללו רק את חטיבה 7, יאנוש וקהלני ועמק הבכא ותמיד 188 נחשבה החטיבה שנמחקה מהמפה ודרכה הסורים פרצו את קו המגננה אבל לאמיתו של דבר לא היה מי שידבר ויסנגר על 188 כי כל שדרת הפיקוד שלה נמחקה במלחמה ופריצת קו כוחותינו ארעה כי ביום הראשון אף אחד לא הבין שמדובר במלחמה ולא בעוד יום קרב שיגמר בערב ושהבינו שמדובר במלחמה היה מי שדאג לקחת את הכוח היחיד שחסם את ציר הפריצה המרכזי של הסורים ולהעביר אותו תחת מפקד אחר, רשת קשר אחרת והכי נוח היה להאשים אח"כ את חטיבה 188. ברקאי ערך תחקיר מדוקדק שמבוסס על זיכרונות ותשאולים של אנשים שחוו את הקרב אישית בתוך הטנקים ובקוביות הבטון ששמשו במגן ארעי ולא ישבו במנורות הפלורסנט בקריה או בפיקוד ואח"כ שכתבו את ההיסטוריה לתועלתם האישית ולכתב הגנה. אם התחקיר של ברקאי היה מתפרסם בתום המלחמה כנראה שלא מעט קצינים בכירים שהיו אחראים על החזית הסורית במלחמה לא היו מתקדמים למעלה בצבא אבל לא היה מי שיסתור את גרסתם ויסנגר על חטיבה 188. |
|
|
כרמלה
(לפני 5 שנים)
מחשבות -
אכן, פצע שלא נסגר ולא ייסגר, בפרט אצל דור הלוחמים ובני משפחותיהם. |
|
|
כרמלה
(לפני 5 שנים)
מעלה את זכרו של סרן אורי עקביה ז"ל מ"פ בחטיבה 188, שלאחר מותו הוענק
לו "עיטור המופת".
אורי ז"ל, נהרג שעות בודדות לאחר פרוץ המלחמה, בקרבות הבלימה ברמת הגולן. התיאור מכתב "עיטור המופת" "ביום 6 באוקטובר 1973 שימש סרן אורי עקביה ז"ל כמפקד פלוגת-טנקים ברמת-הגולן. עם פרוץ הקרבות תפס עמדות באזור מוצב החולש על ציר "כודנה" - ציר פריצה מיועד של האויב. הכוח אכן נתקל ביחידת-טנקים של האויב, ותוך-כדי ניהול קרב-אש נכון ומהיר הצליח סרן אורי עקביה ז"ל להביס אותו. בקרב זה שלח האויב כוחות אחרים לאגוף את המוצב. סרן אורי עקביה ז"ל נשלח, על ידי הסמג"ד, לחסום מאמץ זה, הוא יצר מגע עם האויב ובמהלך קרב זה נפגע ונהרג. בפעולותיו אלה גילה אומץ-לב, כושר-מנהיגות ותושייה". |
|
|
מורי
(לפני 5 שנים)
47 שנים היום ופצע שלא ייסגר.
|
|
|
שלוז
(לפני 5 שנים)
יש על זה פודקאסט של רן לוי
בעושים היסטוריה. מראיינים שם את אבירם ברקאי. עושה רושם של אדם מעניין ובקיא
|
15 הקוראים שאהבו את הביקורת
