סבתי נפטרה במוצ"ש האחרון.
היא הייתה האדם היחיד במשפחה חוץ ממני שקרא ספרים.
רוב הספרים מאבדים את משמעותם כשאדם שכל כך אהבת פתאום נעלם. איך מוצאים ספר שיהלום את המעמד?
אבל זכרתי שיש ספר אחד שקראתי שידע לזקק את התחושות, להקיף במילים מחבקות את האבל, האובדן, הגעגועים שכבר לא ייענו...

זלדה הייתה אשה למודת אבל, בגיל צעיר נפרדה מסבה, מאביה, ובתקופה מאוחרת יותר גם מבעלה ומאמה.
הספר מאגד רשימות שהיא כתבה לעצמה במחברות, בפתקים ובמכתבים בסדר כרונולוגי - מהרהורים שהעלתה על הכתב בהיותה נערה, עבור בעבודתה כמורה בחיפה ועד להיותה משוררת מפורסמת המתגוררת בירושלים.
לצד הרשימות - ציורים ורישומים של זלדה עצמה.
מתוך הכתבים - המתאגדים לכדי אחד הספרים היפים שנכתבו בשפה העברית - מתגלה נפש ענקית של משורר, של מישהו שיודע איזה סוד על העולם, שכתיבתו מקיפה את כל מה שבין לכוכבים ותהומות הים.
הפתיחות שבה היא כותבת, על הרגשות היפים אך גם המכוערים שעולים בה, לא יכלה שלא לעורר בי גם שאיפה לפתיחות כזו עם עצמי.

אני רוצה לסיים עם קטע קצר שכל-כך חדר לליבי השבוע, ולאחר שקראתי אותו, הרגשתי קצת יותר קרוב לסבתי, שמחיצתו של המוות - מעט הצטמצמה וכעת פחות מפרידה בינינו:

"להמתיק את הים בכפית סוכר, להמם את העובדות השחורות ואת מחיקת העולם - בעבודות הבית, בשיחות תפלות.
בתחילה לא הבנתי איך לא משתגעים כשטומנים בעפר את אמך, את חיוכה, את הקמט ליד גבותיה, את שערות הכסף שלה, את פרקי התהלים שלה.
איך לא משתגעים כמשהו שהיה בשר מבשרך ונפש מנפשך, ורוגז מרוגזך, הופך ליסוד חדש - לעפר, לאוויר, למלאך, לכוכב, על כל פנים משהו חדש לגמרי - ואתה עושה את עצמך כאילו לא קרה דבר.
נגד עיניך הוויה יקרה (ואפילו לא יקרה) הופכת ליסוד חדש לגמרי, להוויה חדשה לגמרי. ואתה שותק. הרי זה משנה את העולם שבו אתה גר, זה משנה אותך בגוף ובנפש, זה משנה את תפישתך את הבורא.
ויש רגע שאתה נשאר תקוע בין שני העולמות, כשאתה עובר מן העולם המוכר אל העולם הבלתי מוכר, מן הבורא שהאמנת בו כל החיים לתפישה חדשה של הבורא.
יש רגע שאתה נשאר בחלל ריק לגמרי, שהוא כולו קרח, רגע שאין בו עולם ושיש בו הסתרת פנים מוחלטת שכמוה ככפירה, ואתה איבדת את זהותך ואת זהות העולם ועליך למצוא אותן מחדש, ואתה יכול גם לא למצוא.
רגע זה שאתה מתעלף בלוע השחור של החידה השחורה - הם רוצים להמתיק בכפית של סוכר, הם רוצים להמם בשיחות בטלות.
ואולי הם צודקים. אולי צריך להביא איזו שמש מלאכותית במקום שהשמש לעולם לא מגיעה. זהו הרגע שנבדל מכל הרגעים בחיים, שאיננו טובע בים ונשאר תמיד כהוויה בפני עצמה.
לו נגד עינינו הפכו נחושת או ברזל לזהב ולמרגליות, היינו מתפלאים מאד. לו נגד עינינו הפך ילד לצפור, או עץ הפך לרוח, היינו מתפלאים מאד - וכאן הרי השוני גדול הרבה יותר.
כאן הגוף הזה שהיה דבוק לבלי הפרד ברוח, הגוף שהיה למעמסה ולשמחה לנו, נפרד פתאום מן הרוח, מתרוקן כביכול מן הנשמה ככלי ששפכו מתוכו את היין.
והכלי שנשאר בלי יין הוא כלי אחר משהיה, והיין שנשאר בלי כלי הוא יין אחר.
אותה אמא חדשה, שהיא בעפר, שהיא בשמים, מביאה אותי לתפישת עולם חדשה, לתפישת חיים חדשה, לתפישה חדשה של הבורא. לחיפוש חדש למשמעות שבדברים.
לפחד חדש.
עודי חדשה בעולם החדש הזה, עוד אין לי משען בו, עוד אין לי מכיר. עוד לא קמתי מחדש לאחר שהכל התנפץ".

את הביקורת אקדיש לסבתי יהודית דוידסון, זכרונה לברכה.

את מילותי על זלדה כבר אמרתי, אי אפשר שלא להתאהב! היא כמו ציפור קסומה ומיסתורית שאיש לא ידע על מעשיה בעולם, כמו עלה בודד שלמרות הכול הוא מתייצב בפני הרוח, אבל בכול זאת לכול עלה באה עת השלכת. זלדה לא פחדה מהמוות עצמו, לא ולא, היא פחדה מכך ששיריה ימחקו מן העולם (או כך לפחות היא כותבת). אך זלדה לא ידעה עד כמה שיריה יחיו בליבם של קוראיה גם לאחר מותה. אז נכון שהיא לא חדשנית כמו ג'יי קיי רולינג או כמו ורוניקה רות', נכון ששיריה טיפה מורכבים ונכון שכתיבתה עוסקת רבות במה שבמידה מסוימת לא ב-"מדיה", אבל זה בדיוק הקסם שבה, זלדה מיוחדת ולא דומה לאף אחד אחר, היא כותבת באופן שבו רק היא יכולה לכתוב ומציירת באופן שבו רק היא יכולה לצייר, ועבורי בלעדיה הספרות לא היתה יפה כשהיא היום.