מה נאמר ומה נגיד... ק.דיק ליום כיפור זה אוכסימורון. ואולי דווקא לא. כל פשעי האנושות בכריכה אחת רכה כתזכורת מיוחדת למה שאסור לעשות, מה שלא מומלץ לעשות ומה שלא כדאי לעשות בצמתי הבחירה בחיינו. לא של-ק.דיק עצמו זה עזר, אבל ניחא. גם רוב האבות שמטיפים לבניהם שלא לחזור על טעויותיהם-שלהם (של האבות), אלה עם הגרם וחצי אינטליגנציה, יודעים שכל זה חסר תכלית כי זוהי בדיוק תמצית החיים: נישגה וניפול ואח"כ נבקש סליחה ביום הכיפורים... עד כאן הציניות בקטנה.
ככה יצא, עקב בצד אגודל, שצברתי לא מעט שעות ק.דיק. בעיקר ספרי מדע בדיוני שאילו ידע הפיליפ איזה מקום תופס כיום חלק מהם בקלאסיקה של הז'אנר, כולל/בפרט בקולנוע ("דו"ח מיוחד", "זיכרון גורלי" ומעל כולם "בלייד ראנר") - היה אולי מפחית במעט את צריכת סמיו העצומה-מגוונת, שהרעילו את גופו והטריפו את נפשו, ואולי מאריך טיפה את חייו המיוסרים, שכללו מצוקה כספית מתמשכת, חוסר הכרה לא מובן, חמש חתונות ולוויה אחת - שלו.
"סורק אפלה" הוא הספר 'הארצי' ביותר של ק.דיק שקראתי. אין בו את התיאורים העתידניים המאפיינים את ספריו האחרים (למעט "חליפת העירבול" שרק מצפייה בסרט הבנתי סוף סוף במה מדובר) וגם לא את הדילמות אדם/מכונה שאפיינו גם את הכתבים של אייזק אסימוב ושל סטניסלב לם. אבל מה שיש בו בשפע זה תיאור סיטואציות מחיי היומיום של מכורים-גמורים, רובן ככולן עוסקות בצורך להשיג סמים ובדאגה של החברה' האלה, אובססיה של ממש, שלא להישאר בחסר וכן בהזיות שלהם, בשינויי מצבי הרוח, בפרנויות, בהתקפי הזעם, באלימות ובסכיזופרניה, כשכל זה עוטף קו בסיסי של עלילה מבריקה: שוטר סמוי המתמחה בהפללת מפיצי סמים בכירים, מקבל משימה מיוחדת - לעקוב אחר עצמו... מפעיליו אינם יודעים שהוא זה הוא ומרגע זה, האיש נכנס למערבולת שהיא גם פסיכולוגית אבל גם פרקטית: הכיצד יחשוף מבלי שייחשף?! יעצור מבלי שייעצר?! יישאר נאמן למעבידיו מבלי לבגוד בחבריו?!... בדיוק מסוג הדילמות שק.דיק כה אהב, כמו זו שמסבירה בסוף הספר "דו"ח מיוחד" כיצד ניתן, למרות הכל, להערים על נבואותיהם של שלושת 'המיוחדים' ולבצע רצח תוך הפללת מישהו אחר, חף מפשע. עד היום אני בלופ עם העניין הזה, לא משוכנע שהבנתי את הפתרון. אני כולה בוגר מגמה ריאלית.
לעיתונאים ומעריצים ששאלו את ק.דיק האם שילב ב"סורק אפלה" אירועים אוטוביוגראפיים הוא השיב - "אני זה הספר". ואכן, ניתן לזהות כמעט 'על הסכין' קטעים בהם היה הסופר צלול יחסית והיכן הוא 'מתפרע' בתיאורים לא לגמרי קוהרנטיים, שמצריכים את הקורא לשוב לאחור ולברר שוב מי זה מי ומה תפקידו בכוח. קטעי הנסיעה במכונית הזכירו לי את "פחד ותיעוב בלאס וגאס" של האנטר ס.תומפסון, רק הרבה פחות מצחיקים והרבה יותר מעוררי חמלה. ק.דיק ניחש לאשורה בראשית שנות השבעים את מציאות הגיטאות בשולי הערים הגדולות באמריקה של שלהי המאה ה-20 (הספר עוסק בחודש יוני של שנת 94), היכן ששולטים הזוהמה, האלימות והפשע וכל נוף החיים וסדריהם הוא ההיפך מנורמטיבי. אין דין ואין דיין. אפילו המשטרה משתדלת להימנע. גם אנשים.
אני אוהב את תעלולי המחשבה של ק.דיק. הטוויסטים. ההיפכא-מיסתברא. הצורך של הקורא -מחד- לגשת לספריו עם מינימום של ידע מוקדם (כל ספר מתחיל במין 'בום' כזה, כאילו כולנו כאחד שותפים לדמיונו של הסופר ולהתפתחות העלילה במוחו הקודח ועל כן בקיאים בכל המתרחש ויכולים אפילו לשער מה יקרה הלאה. קדחת!) ומאידך - להשקיע בספר -בכל ספר- את הזמן הראוי לו. הכוונה היא גם לאחרי סיום הקריאה. מבחינתי, ספריו של ק.דיק הם ההוכחה לכך שספרות טובה, מעניינת, מרתקת, אינה חייבת בהכרח להיות עמוסה בתיאורי טבע ונוף ולהכיל מפל שוצף של מילים-מילים ודימויים ברבדים רבים ומגוונים (כבודם של כל אלה במקומו מונח. ישר עולה לי שמו של גבריאל גרסיה מארקס בהקשר זה), שניתנים לפיענוח רק באמצעות מאמריו המלומדים של מנשה דובשני זצ"ל, שבלעדיו לא היינו עוברים רבע מהבגרות בספרות יחסרה'... גם המינימליזם הכמעט סגפני של ק.דיק לוקח. סיפור טוב הוא סיפור טוב. וסיפור טוב הוא פיליפ ק.דיק. נקודה.