מעשה בטבעת בא להאיר פרק פחות מחמיא של החברה היהודית בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים, בתקופה של 60 שנה. המקום הוא ארגנטינה, המקום הרחוק ביותר אליו היו יהודים להמלט מהאנטישמיות המזרח אירופית. ליהודים היה תמיד ראש מפותח לניצול מצבים שנוצרו מרדיפות. הבעיה היא, שהניצול הזה לא עבד תמיד רק לטובות כל היהודים והסיפור שלפנינו בהחלט מציג מצב קשה.
יהודים שהיגרו לארגנטינה סברו שזה עולם חדש, בבחינת דף חדש. אפשר להתחיל מנקי, להשתלט על מקומות שכבר פותחו כערים גדולות וחשובות, בואנוס איירס, למשל. בין שאר השירותים שהציעו היהודים אלה שירותי הזנות. עבור המקומיים הציעו היהודים סקס ועבור אירופה הציעו בדיוק אותם יהודים אפשרות להציל נערות מפוגרומים.
שיינפלד בחר להציג מצב עניינים זה, שנמשך כאמור למעלה מחצי מאה, דרך סיפורה של טבעת מכושפת, המצילה פעם אחר פעם אלה שלקו במחלת הנפילה, אבל גם גרמה אסונות לא קטנים בדרך המפותלת שעברה. בגלל אופיו של הסיפור אין בספר רגע דל.
הטבעת נוצרת ע"י צורף מיומן. טבעת זהב כבדה, מעוטרת אבני חן ופסוקים מן התנ"ך. טבעת זו מתאימה עצמה לאצבע העונד/ת ומצליחה לרפא ממחלת הנפילה, בתחילה את האשה הראשונה בשרשרת המשפחתית של משפחת ברגמן ולאחר מכן לרפא הלאה וגם להרוג, משאינה נמצאת.
המעשה בטבעת מגלה את מצבן העגום של נערות הנשלחות להצלה ומוצאות עצמן נאנסות כבר באניה המובילה אותן לארגנטינה. בנחיתה בחוף המשטרה המשוחדת מעניקה טפסים בהם כתוב שהנערות נשואות לבעל בית הבושת ומיד הן מתחילות בעבודתן כזונות, ביניהן אחת המחזיקה בטבעת המאגית.
כאמור, אין רגע דל. משפ' ברגמן, שהטבעת יצאה מרשותה, מגיעה בעקבות הטבעת לארגנטינה ומשם העניינים מסתבכים ולפעמים מסתדרים, כשברקע מצבן העגום של הזונות היהודיות, עד שכל העסק מתפזר וחלקן מוצאות עצמן בישראל שנים רבות לאחר מכן. מרתק.

את הספר זכיתי להכיר דווקא בסדרה בספרדית שתורגמה לעברית שנקראית ''ארץ אהובה'' בעקבות הסידרה השתוקקתי לקרוא את הספר, מעשה בטבעת, שמדבר ממש על היהודים בארגנטינה והזונות היהודיות בארגנטינה. קראתי 100 עמודים של הספר, לצערי רב לא הצלחתי להתחבר, ואני חושבת שהכתיבה של שיינפלד היא טובה, כנראה שהספר לא דיבר אליי כל-כך.

בשפה יידישאית ואווירה אירופאית נרקם כאן סיפורה של קהילה (ושל טבעת כמובן).
הסגנון מעט כבד, אבל הסיפור מחזיק מים וגם את עיניי, שבאופן מפתיע לא התעייפו מטקסט גלותי שמגיע עם ניחוח מטאפורי של כבד קצוץ, גפילטע, בורשט (על מגוון פרושיו) ושמאלץ.

ביד עדינה ובנפש של מספר סיפורים רב שנים, טווה שיינפלד את המעשייה (כי יותר מסיפור, מדובר במעשייה) והרבה מעבר לגילגולה של טבעת, מדובר בגילגולם של אנשים, או בגלגולי גורל, אם תרצו.

מישהו היה פה כבר פעם
"מה שלא עושה הקדוש ברוך הוא להציל נפש בישראל, עושה ההכרח."

חוכמת חיים גלותית נהדרת, מתגלגלת כאן בין הדפים וגעגועי לסבתות מציפים את העיניים. אם חייבים לדייק, חלקו הראשון של 'מעשה בטבעת', נגוע בגעגועים לסבתות יוצאות מזרח אירופה ובעונה זו, לצ'ולנט מזרח אירופאי, לא פחות.
חלקו השני לעומת זאת, הוא פיסת היסטוריה אפלה שלא נעים עד חשוב, להמשיך ולדון בה.

מתחילתו ועד סופו של 'מעשה בטבעת', נבנית כאן תמונה נהדרת שבניגוד למה שנהוג לחשוב, מתארת את הדורות הקודמים כישירים, אמיצים, יצריים ו'שובבים', לא פחות מאלה שעדיין בסביבותנו, אולי גם יותר.

יצר האדם במיטבו
כי 'מעשה בטבעת' משלב פחדים, נקמנות, כבוד ומגוון יצרים אנושיים למהדרין. זה סיפור על הישרדות, כולל פרקים נכבדים של חיספוס הופך בטן.

"מה שלא עושה הפחד עושה הנקמה."

"מה שלא עושה התבונה עושה ההכרח."

כשהזהב נוצץ פחות
עבודת מחקר מקדימה ניכרת כאן וזועקת מכל עמוד ויחד עם זאת, ב'מעשה בטבעת', היו גם חלקיקים שעד לרגע זה לא ברור לי מקורם, כמו גם הצורך להתעכב עליהם ובמה הועילו להתקדמות העלילה. פרטים כמו תאורי מצב עור בטנה של יולדת והטיפול בו, תאור אגרטלי פרחים בבית מידות ספציפי ועוד, שלמרות שאני מכירה ברצון לספק אווירה וחיים לסיפור, גרמו לי לתהות ביחס לצורך בעיבויו באמצעותם.
בכל מקרה, לשמחתי, כשרוב חלקי הטקסט מעשירים ומקדמים את הסיפור באופן טבעי, אני מתגלגלת הלאה ברצון ובשמחה.

Too close to home
נשים מכל הסוגים משולבות בסיפור והן רובן ככולן חזקות, דעתניות ושורדות כל אחת במחירה (ולעיתים מחירה תרתי משמע).
אין כאן פמיניזם שורף חזיות ומיותר, אלא כוח נשי מתוך צורך, שעושה יופי של עבודה כשגם המוחלשות שבנשים, מלאות חוכמת חיים והבנה עמוקה לנפש האדם (והגבר כמובן).

"שבי קראי את סיפור הטבעת, וזכרי:הכול אחד. דור חוזר אחרי רעהו. אנחנו הולכות אחרי אמהותינו. הזמן הוא אותו הזמן ואין הבדל בין מה שהיה לבין מה שיהיה."

וגם אם רק חלקיק מ'מעשה בטבעת' נטוע במציאות, הרי שמדובר בסיפור מעורר פלצות עפ"י הגדרה ונראה שמצאתי אותו קרוב ומסוכן לי ולשכמותי ממספר כיוונים שונים.
זה מבעית ומסעיר, אבל יחד עם המתח שהוא מספק, משלב כאן שיינפלד, גם מנה גדושה של מציאות, שמקלה את הבליעה, בנקודות בהן הסיפור נוגע באלמנטים מאגיים שעל גבול הפנטזיה.

וכמו אחרים מלאי תקווה ברחבי העולם (או מילוני שיכורים), שכבר השתמשו במשפטו של פרנציסקוס הקדוש, אני משאירה אתכם עם המשפט הידוע "אלוהים, תן לי את האומץ לקבל את מה שלא ניתן לשנות, תן לי את הכוח לשנות את מה שניתן, ותן לי את התבונה להבדיל ביניהם."

שמרו על עצמכן ועל הבנות.

לסקירות נוספות https://misskipod.blogspot.com/

ספר שקיבלתי במתנה ובהתחלה הייתה לי קצת רתיעה ממנו. הנושא היה נראה לי קשה, כואב מדי.
אחרי כמה ימים צללתי לתוכו.
הזדעזעתי.
מה שהבנות האלה עברו!!!
איך רימו את ההורים שלהם, הבטיחו להם חיים חדשים בארץ חדשה באומנות, מטפלות וכו וכבר באונייה אנסו אותן והפכו אותן לזונות.
מציאות שאי אפשר לברוח ממנה לאחר מכן.
קהילה שלמה של יהודים בארגנטינה שחיים סביב בתי הבושת האלה ששם.

ספר שנשאר איתי הרבה זמן.
כתיבה משובחת.

מעשייה. כתוב שוטף וקריא, אבל משהו לא עובד לטעמי וצריך לעבור למעלה מ- 450 עמוד. קראתי איכשהו, דילגתי לא מעט על חלקים לא מעניינים, אבל מוכרח לומר שלמדתי משהו - אם כי בצורה קצת פרובוקטיבית ולעיתיפ פורנוגרפית - על פרשיה לא מוכרת - לפחות לי.