כשקראתי את הספר הרגשתי שהדמויות עומדות לידי, טבעיות וזורמות, כמו שכנים מחדר המדרגות שלי, ואני לוקחת חלק בדיאלוגים ובהתרחשויות שלהן. מיכה, הדמות המובילה, מחפש תירוץ לפגוש את האישה המצודדת דורה, שהגיעה עם הזקנה זושה להלוויית אמו. מה שמתחיל כתירוץ קלוש לדעת את ההיסטוריה המשפחתית, מאבד שליטה בהמשך. הוא מתחיל להקשיב בעניין הולך וגובר, הגילויים מקבלים ממדים חדשים, החשיפה לעברה של אמו משלימה חלקים בחורים השחורים שלו עצמו, פערים בסודות המשפחתיים נסגרים, פינות חבויות מוארות. קורות המשפחה נפרשים ברזולוציות גבוהות, בדקויות של סיבי העצבים. דורה, השכנה ששורדת קשיים בקיום היומיומי שלה, של בנה החולה ושל הוריה הנתונים בגורל מעמדי מקומם, היא הצד השני של המטבע, תרצו - המענה הספרדי לגלות יהדות אשכנז. מיכה נמשך לדורה, סמל לכמיהה להתמזגות השבטים המפולגים ואמונות מבדלות. יש משהו בחום המשפחתי הספרדי שמכסה על הריחוק הסיבירי הצונן. גם השפות מתגוששות זו מול זו, היידיש והספרדית. התוצאה המתקבלת, בלי להרגיש - ישראליות במיטבה. שפת הספר טבעית, זורמת כנהר לאחר הפשרת שלגים, מפתיעה ועשירת מבע. הקורא נבלע בתוך נשמות הדמויות עד מחנק, תוהה אם מיכה יזכה למלא את משאלתו, אם האנשים למסע הקריאה יזכו לשקט המיוחל, אם תזרח להם שמש של יום טוב. רוצו ותקראו.
