כבר כתבתי בעבר שניקולס ספארקס מוכר כתסריטאי, מפיק וגם סופר. כל יצירותיו עוסקים באהבה, טרגדיות, גורל ובדרך כלל המוטיבים חוזרים על עצמם. גם הסיפור הזה עטוף ברגשות עוצמתיים שזורים בגורל ובהחלטות שאדם עושה בחייו, ועל המחיר המשולם בעקבות טעויות ואי קריאה נכונה של המפה.
בניגוד לספריו הקודמים שקראתי מפרי עטו של ניקולס, הפעם הסיפור כתוב הוא מזווית אחרת לגמרי. הפעם האהבה ומערכת היחסים מזוקקת בין אב לבתו. לכן הספר הזה לא נכנס להגדרה של "ספר בנות".
למה כיף לקרוא את ניקולס? כי הוא כותב בפשטות ובכנות על החיים. לרוב אלה רגעים שאנחנו לוקחים אותם כמובנים מאליהם. הספר הזה משחיז את העובדה שאין לקחת את החיים כמובן מאליו, ועד כמה זה ממש לא נכון לחשוב כך.
וכך זה מתחיל: ""וואו!" אני זוכר את עצמי אומר ברגע שוויוויאן יצאה מהמקלחת והראתה לי את התוצאה החיובית של בדיקת ההיריון. "זה נהדר!""
אין ספק שזה אירוע מכונן. משניים הופכים פתאום לשלושה על כל המשתמע מכך... Wow ...
באותו מעמד וויוויאן כבר הודיעה לראסל, שהיא מתכוונת להישאר בבית עם התינוק בשנים הראשונות, מסקנה- העול הכלכלי יפול על כתפיו של ראסל גרין. הבשורה על התינוק שעומד להגיח לאוויר העולם, הציף את ראסל בשאלות רבות, ובעוד הוא מחבק את אשתו לא הייתה לו תשובה לאף אחת מכל השאלות... ימים יגידו...
לראסל בן ה-32 ולוויוויאן היה הכול. מה צריך יותר מזה? בית גדול, ילדה חמודה, כסף, עבודה מעניינת ומשפחה תומכת. אבל לא כל מה שנראה טוב מבחוץ טוב גם בפנים. תוך שנה כל הטוב הזה שינה כיוון.
חיי התותים של הזוג החלו להיפרד כתמונה המורכבת מחלקים. ווויוויאן כפי שהבטיחה הפסיקה לעבוד, ההכנסות ירדו, ולונדון התינוקת שנולדה קיבלה את כל תשומת ליבה של וויוויאן. בנוסף לירידה בהכנסות ורמת החיים הגבוהה שהורגלו אליה, ראסל איבד את מקום עבודתו.
למרות שההכנסות קטנו ווויוויאן לא נכנסה למשטר צמצומים, הקניות שלה נותרו כפי שהיו בעבר. ראסל לא חסך ורצה לרצות את וויוואן, בכל מה שעושים למישהו שאתה אוהב, ורוצה לחיות איתו עד יומו האחרון, ומה לא עושים בשביל המטרה הזו? עם הזמן וויוואן זכתה לעוזרת בית צמודה, ושמרטפית כדי שתוכל לנוח בצהריים, היא אפילו שידרגה את המטבח, כפי שחלמה עליו מכסף שלא היה, ועם כל הפינוקים הללו, היא לא מצאה לעצמה זמן לטפל במעט שנותר לה לטפל, והטיפול בלונדון המקסימה נפל על ראסל. מכאן ואילך הקשר הזוגי שהיה טוב התפוגג. ככל שהקשר בין ראסל ולונדון התחזק, הקשר הזוגי של ראסל לוויוויאן התדלדל.
על אף שחשבון הבנק והחסכונות, לא בדיוק עלו על גדותיהם באותה תקופה, החיים נראו לראסל קסומים. אלא מה שרואים מכאן לא רואים משם, והשינויים בתא המשפחתי העיקו ואתגרו את ראסל, ומתוך הקושי הוא למד אט אט להתגבר ולהתחשל.
ראסל קיבל תמיכה מהוריו ואחותו מארג'. דמותה מדהימה כשלעצמה. אני התאהבתי בחוכמת החיים, בשנינות והאופטימיות של מארג'. היא הייתה המטפלת המשפחתית של המשפחה, והעניקה כתף לכל פונה וקל וחומר לאחיה ראסל, שהיה מצוי על הקרשים כמו שאומרים.
אהבתי את אופיו של ראסל, למרות שחשבתי שהוא לעיתים פראייר. למה הוא היה מוכן ללכת כל כך רחוק ולהתרפס כל כך? ראסל אף פעם לא כעס, ודאג לרצות את כולם, על אף המחיר היקר שהיה צריך לשלם. נעצבתי כשבכל פעם שהוא ראה אלומה של אור בקצה המנהרה היא נעלמה.
היו קטעים שממש ריחמתי על ראסל, וגם כעסתי איפה נעלם עמוד השדרה שלו? ויוויאן כרכה אותו סביב הזרת! אם היה יום גשום, וויוואן והיא הייתה אומרת שעכשיו השמש זורחת זה בדיוק מה שהוא היה אומר! ככל שלא אהבתי את ביטול "האני" של ראסל, לא יכולתי לסבול את וויוויאן. אישה מפלצתית, מניפולטיבית, שתלטנית ויצור איום, למרות שבסוף היא הציגה מעט אנושיות, אך זה היה ממש על קצה המזלג...
לונדון תוצר של אהבה שהייתה ונמוגה. ילדה בת שש כל כך חכמה ומתוקה, שנאלצה לחוות חוויה מכוערת ומאבקי משמורת ולקבל החלטות על איזה הורה אוהב יותר. אני הערצתי את הילדה הזו!
הספר מחדד עד כמה גירושין יכולים להיות מכוערים, והפעם הוא כתוב מנקודת מבטו של גבר. אני מניחה שזה חלק מהקדמה התרבותית, שיש לא רק אם יחידנית, אלא גם אב יחידני שלא בחר להיות אב יחידני שמגדל את בתו.
אהבתי שניקולס שילב לסיפור זוג לסביות-אחותו וחברתה (מארג' וליז). היבט המעיד על שינוי תפיסה, ובגרות כתיבה בהתאמה לתקופה אצל ניקולס ספארקס.
הספר מגולל בגוף ראשון על פני כ-600 עמודים מודפסים, בליווי קטעי עבר המוצגים בפונט אחר. אני בלעתי אותו ביממה עם הפסקות קלות לטובת מחויבויות אחרת. יש קטעים צפויים, ומי שמכיר את הכתיבה של ניקולס יודע שגם בסוף המנהרה יצוץ האור.
הספר הזה הוא הרומן האחרון שתורגם לעברית של ניקולס ספארקס, לדעתי, הוא קולח, מענג, מקסים, ממכר ונפלא להעביר אתו כמה שעות קריאה נעימות, שלא מצריכות מחשבה עמוקה ומאידך אמיתי ומאוד נוגע בחיים.
הספר הזכיר לי שני סרטים שעלו לאקרנים ב-1979: "קרמר נגד קרמר" עם דסטין הופמן ומריל סטריפ. מעניין שבאותה שנה הוקרן גם הסרט "סיפורו של אלוף" עם ג'ון וויט ופיי דאנאווי. שניהם משקפים שינוי תרבותי בנושא ההורות, ואהבה חסרת תנאים שרוחש אב לבנו. הפעם ניקולס בחר בת, וזה באמת לא משנה את הכמות הענקית של אהבה שאנחנו מכילים, ועד כמה רחוק אנחנו מוכנים ללכת בשביל האהבה הזו.
תוך כדי כתיבה חיפשתי טריילרים של הסרטים הללו, ואתם חושבים שלא הזלתי דמעה, למרות שצפיתי בהם מספר פעמים. כן הזלתי דמעה! היצירה הזו בוגרת יותר מהאחרות, ומקפלת לתוכה את השינויים התרבותיים והדינמיקה המשפחתית, שחלו מאז המאה הקודמת. מי שנוטה לרגשנות אולי יזיל דמעה גם בספר הזה, עדיין ולמרות זאת, אני חושבת שאין סיבה לכך. לי זה לא קרה, כי אני חושבת שאין כזה דבר שאין אור בקצה המנהרה... צריך לפעמים להגיע אליו, ולא לחכות שהרכבת תגיח משם. עם הזמן למדתי שמכל לימון אפשר לעשות לימונדה ואפילו להוסיף נענע. זה טעים!
אני אהבתי ולא יכולתי להניח את הרומן הזה מידיי. תגידו מה שאתם רוצים...רומן טיסה, ספר בנות, קנ"ש, זה ממש לא מעניין אותי. אני נהניתי ולו רק משום שהתאהבתי בראסל, שחידד בכלים פשוטים, את הנתינה ועד כמה אין תחליף לאהבה עוצמתית של הורים לילדיהם.
בחירת התמונה לכריכה שכמעט זהה למקור והתרגום של רותי ונעם אור בהחלט עשו כאן את עבודה יפה.
בשורה התחתונה: חגיגה למעריצי ניקולס ספארקס! מובטח לכם רומן מאופק, מאוזן ומהול ברגעי עצב, שמחה ואהבה חסרת תנאים.
אז מה נשאר? להמתין מתי הספר הזה יהפוך לסרט...
חג סוכות שמח לכולנו.
לי יניני
מודן-הוצאה לאור, פרוזה תרגום-רומן, מאנגלית-רותי ונעם אור, 606 עמודים מודפסים, 2019
