ביקורת ספרותית על מה שנטע אוהבת - קומדיה רומנטית עם מתכונים מאת איילת הירשמן

---

נורא רציתי לאהוב את הספר הזה.
הרעיון יפה – ספר שמלמד לבשל אך גם שזור בסיפור עלילתי,
ואיך אפשר לסרב לספר שיכול להיות שמתישהו אולי ייצא לי בזכותו לאכול?!

חוץ מזה הכותבת נשמעת כמו בנאדם סבבה ויש הרבה כנות בכתיבה.
האם זה מקרה קלאסי של מישהי שרוצה לכתוב ספר כדי להיחשב כסופרת?
לא, לדעתי לפרקים הספר כתוב ממש טוב... אבל ניכר שמשהו התפקשש, בין אם בעריכה ובין אם בכתיבה עצמה.
יש הרבה חוסר אחידות, גם ברמת הכתיבה וגם ב"עיצוביות" בוא נקרא לזה ככה.
יש לי הרגשה חזקה שבראש של הכותבת זה פשוט נשמע הרבה יותר טוב, לצערי בחלק מהמקרים זה לא עבר לקורא.
אחד המקרים שבהם מה שהכותבת רוצה להעביר לא עובר לקורא מתרחש כשנכנסים לחלק המעשי ולהסברים על בישולים. נדמה שהכותבת מחליקה לתוך עולמה הפנימי וזכרונותיה או הבנותיה האישיות, ולקורא אין חלק בזה.
גם לא לקוראים כמוני - שכבר שנים צופים בכל תוכניות הפריים טיים בישול ששודרו בארץ.
וזה מבאס כי באמת היה מעניין אותי לדעת מה הכותבת מנסה להעביר
וחוץ מזה זה כבר היה מתבקש להתחיל לכתוב פרוזה על אוכל...
להפסיק קצת את תקופת ה"זכרונות ודמעות מבית אבא"
ולעבור למשהו קצת יותר שכלתני בקשר לאוכל.

בקיצור -
מה חיובי : רואים שלכותבת יש הרבה ידע בתחומה, ולכן הספר מעשיר הן מבחינת טיפים להפוך בישול סביר לבישול מעולה...
והן מבחינת מה קורה מאחורי הקלעים של עולם הבישול ותוכניות הבישול.
לרגעים נראה שהיא ממש כותבת על האנשים האמיתיים מתעשיית הבישול בארץ שכולנו מכירים.
הספר גם מאוד ישראלי ואני אומרת את זה לחיוב.
חוץ מזה הדמות הראשית גם נראית כמו מישהי שכיף להסתובב איתה ולא עסוקה בלהתחבב על אחרים כל היום.
כל הכבוד!

מה שלילי :
לגבי הבישול - לא את כל המצרכים יש לכל אחד בבית. זה קצת פספוס בעיני, היה עדיף להתמקד בכיוונים שקשורים לאופן בישול שמשדרג, ולא לחומרים ומצרכים שמאתגרים את הקורא. בקיצור - ספרי לי עוד באילו טכניקות מוציאים מרירות מחצילים!

לגבי העלילה - הרבה יותר מדי פעמים במהלך הספר הייתי צריכה לדפדף אחורה כדי להבין מה פספסתי ואיך ולמה הדמות הגיעה מפה לשם ומשם לפה.
היה שווה ללטש את המעברים ולא להתעצל כדוגמת כותרת "אני חוזרת לכתוב עכשיו על מה שקרה בחודש מאי לפני שנה".
זה לא מוגדר כיומן אז אין סיבה לכתוב דברים כאלה. תמצאי פתרון אלגנטי.

לגבי המצחיק - שוב, אני בטוחה שיש לך חוש הומור, אבל את לא משתפת את הקורא בו רוב הזמן.
למשל (מישהו מחמיא בהערכה לגיבורה על כתבה שכתבה):
"טלי אמרה שאת ברדיו. היה אייטם מעולה על החווה אצלך בבלוג."
"קראת?"
"כן, נכנסתי לזה. את כותבת די מצחיק."

אז אולי במקום להגיד לנו שהגיבורה כותבת מצחיק, והבחור התמלא הערכה כלפי חוש ההומור שלה -
היית משתפת גם אותנו הקוראים, שגם אנחנו נצחק?! (נא להקריא בקול מורתי)
נגיד:
"טלי אמרה שאת ברדיו. היה אייטם מעולה על החווה אצלך בבלוג."
"קראת?"
"כן, נכנסתי לזה, והקטע הזה עם ה(הכניסי משהו מצחיק)... את חייבת להמשיך לכתוב!"

הייתי ממליצה גם להחליט לכאן או לכאן – האם זה ספר מתכונים שמשלב עלילה
או זה ספר עלילתי שמשלב מתכונים. זה היה כנראה מאפשר גם אחידות בעריכה.

אה, ובואו נדבר רגע על אחת הכותרות הפנימיות שמופיעה בספר
(שכל סופר או עורך בר דעת היה מבין שאינה צריכה להופיע בספר, בטח שלא בגדול ובמודגש):
"שתלתם טיגונים בי"
סיריוסלי? אפילו בסברי מרנן זה לא היה עובר.
(וחוץ מזה סברי מרנן נמצאת במשבצת של "זה כל כך גרוע שזה כבר טוב", לא נראה לי שזה הכיוון שהספר הולך אליו.)
לא נראה לי שמבחינת הסגנון שאת כותבת בו את יכולה להרשות לעצמך שחלק ניכר מהבדיחות בספר יישמעו כמו שיבושי מילים שהילדים שלך עשו בטעות.

קומדיה רומנטית?
רומנטית? אולי, קומדיה זה לא.
ועוד משהו...
רציתי להגיד... בתור בנאדם שעוסק במוסיקה - פשוט תעזבי את הרפרורים לשירים ישראליים במנוחה.

תודה.
בקיצור
למל"ם
יכול להיות שתיהנו ויכול להיות שלא, על אחריותכם.

» ביקורות נוספות של המורה יעלה
» ביקורות נוספות על מה שנטע אוהבת - קומדיה רומנטית עם מתכונים