הספר הזה פשוט לא לוקח את עצמו ברצינות. בשבילי זה נהדר כי אני באמת מרגישה לאחרונה שאני זקוקה נואשות לאסקפיזם טהור.
אחרי כל ספר "כבד" שאני קוראת אני חשה מחויבות לפצות את עצמי מיד אחריו בספר קליל.
על מדף הספרים שלי מצאתי את "אני לא סופר" במצב חדש לגמרי. מסתבר שבן זוגי קיבל אותו במתנה אבל לא קרא בו מעולם.
אם יש משהו שאני צריכה עכשיו זה לא לקחת ברצינות. לא את עצמי, לא אחרים ולא את החיים.

הספר הוא מקבץ של סיפורים קצרים. לעיתים לקרוא ספר כזה זו ממש הקלה. אין מחויבות אין רגש לדמויות הכל מאוד זורם והדפים נקראים בשצף. סוף סוף להגיע בלי הרבה ציפיות. כמה נחת גם לי וגם לספר.
אין נושא מאחד וכל סיפור עומד בפני עצמו. כתוב בשנינות עם הומור ודמיון, כתיבה שמרגיש שהיא משוחררת מכל ריצוי.
במרבית הסיפורים הקצרים קיימת ביקורת על החברה וההתנהלות. אם זה בתוך מערכות יחסים, משפחה, או סתם עלינו כישראלים שלא יודעים לעמוד בתור. חלק מהסיפורים כתובים יפה, מעניינים ומצחיקים אבללל.... וכאן מגיע אבל גדול- חלקם הם פשוטו כמשמעו טמטום. לעיתים מצאתי את עצמי קוראת ומתעצבנת על סיפור מסוים שפשוט בזבז את זמני היקר.

זה רחוק מלהיות ספר עמוק אבל בינינו, גם לא ציפיתי לאחד כזה אז איך אני יכולה לבוא בתלונות?
רציתי לצחוק, לשכוח, לקרוא בלי לתת חשיבות יתרה על הדברים (מה שצלח רק לעיתים [רחוקות]).
ובכל זאת, זה נורא להגיד שלא באתי עם ציפיות ומנגד להגיד שציפיתי ליותר?..
אבל במסגרת חוסר הציפיות שלי- ציפיתי ליותר.
מאמינה שגם לכם יש ציפייה.
ציפייה שהביקורת הזו תסתיים כבר.

הסתיימה.

בוקר. נסיעה באוטובוס בדרך לעבודה. אני יושבת ליד החלון וקוראת את הספר הזה ומנסה להסוות במבוכה וללא הצלחה את פרצי הצחוק שלי.
הספר הזה משתדל לכסות את שלל האספקטים במדינת ישראל, וכמובן, לצחוק על כולם, תוך היזרקות מופרעת לתוך סיטואציות קיצוניות - חלקן קצת וולגריות לטעמי, חלקן פחות, והכל תוך מודעות עצמית והומור קליל.
אני חושבת שכל אחד (מעל גיל 13 - השגחת הורים מומלצת) יכול למצוא בספר הזה סיפור שיתאים לו, שיזכיר לו משהו מהחיים ויעלה חיוך על פניו.
הספר הזה משובץ בחידודי לשון ו-one liners שלפעמים עושים את הסיפור יותר מהפאנץ' ואם אתם מעוניינים בספר קליל, לא רציני ולעתים פסיכודלי עבור חופשה, נסיעה או סתם סופשבוע בבית, זה הספר בשבילכם.