***מאופסים – ספר 1 בסדרה***
[או באנגלית: zeros, שזה כמו heroes רק לא, וכל-כך הרבה יותר שנון מהשם בעברית אבל אני מניחה שאין באמת דרך לתרגם את זה טוב]

אמ;לק: כן או לא? זה לא יהיה מאווווד נורא אם כן. יש ספרים גרועים יותר בעולם

תקציר מגב הספר:
אל תקראו להם גיבורים, אבל לנערים ולנערות האלה מקליפורניה יש כוחות־על.
לאִיתן, המכונה סקֶאם, יש קול פנימי שאומר את כל מה שאתם רוצים לשמוע, ולא משנה אם זאת האמת או לא. אבל מה קורה כשהקול מתחיל לקשקש באמצע שוד בנק ומכניס את סקאם לצרות? היחידים שיכולים לעזור הם המאופסים האחרים, שכרגע הם לא בדיוק חבריו הטובים.
נֵייט, המכונה בֶּלוודֶר ( =^.^= שזה איזה מן איל מנהיג או משהו כזה, וכן גם אני לא הבנתי למה לא פשוט לקרוא לו לידר =^.^= ), הוא "המנהיג הדגול" של הקבוצה. בעקבות קריאת המצוקה של סקאם הוא מקבץ מחדש את המאופסים שהתפזרו. אבל כשתוכנית ההצלה מתפוצצת להם בפרצוף, המאופסים נסחפים אל שרשרת של היתקלויות בפושעים מסוכנים.
ובלב המהומה הם מוצאים את קֶלסי, שיכולה לשלוט בקהל כמו עדר או לשלֵח אותו כמו להקת זאבים, אם בא לה.
מאופסים היא דרמה עוצמתית שופעת פעולה ( =^.^= די נו, הגזמתם בהגזמה =^.^= ), הוא מאמץ משותף של שלושה סופרים מעולים ( =^.^= מעולים כל אחד לחוד, אולי =^.^= ) בכתיבת הספר הראשון בסדרה מרתקת ( =^.^= אולי הם מתכוונים במובן של "מרתקת רק אם אתה בריתוק אז אין לך שום דבר אחר לעשות"? =^.^= ) חדשה ( =^.^= או אולי הם מתכוונים "חלשה"? כי זה יהיה די נכון = ^.^= ).

ומה אני חשבתי:
זה לא שהספר היה באמת *גרוע*, אבל כל-כך הרבה דברים גדולים וקטנים הפריעו לי בו שהציון הכי מפרגן שאני יכולה לתת לו הוא בינוני-מינוס.
נתחיל מהעובדה ששוב מדובר בספר שלא עבר שמץ של עריכה/הגהה/ווטאבר איך שקוראים לתהליך שבו אתה אמור לזהות שגיאות מחרידות שנפלו בטקסט. רק שהפעם, בניגוד לספרים חפיפניקיים אחרים, זה לא היה סתם מעצבן אלא ממש הפך את הקריאה לעינוי ימי-ביניימי. למה? אז מסתבר שהתוכנה העלומה בה נכתב הספר עושה אוטוקורט לכל מילה שבה מופיע רצף האותיות "כל", הופכת אותה ל"כול" וחותכת את כל השאר לכדי מילה אחרת. עכשיו, רק תחשבו כמה מילים שמכילות "כל" יש בשפה העברית! "כלים" הפכו ל"כול ים", "כללים" הפכו ל"כול לים" ונו הבנתם את הרעיון הכול לי. עכשיו, עזבו את זה שאת מי שהמציא תוכנה שחושבת שלכתוב "כל" עם ו' זה לגיטימי אבל ש"כלים" ו"כללים" הן לא מילים אמיתיות צריך להסגיר ללא משפט לאקדמיה ללשון, וכל דבר שתבחר לעשות לו כנקמה יגיע לו. איך לעזאזל אף אחד לא קרא את הספר אפילו פעם אחת לפני שהובא לדפוס? (ואני *בטוחה* שאף אחד לא קרא אותו, השגיאות האלה פשוט חזרו על עצמן הרבה יותר מדי פעמים). כאילו, עזבו את הזלזול המשווע בקוראים – אף אחד לא מפחד שמישהו יפרוץ למחשבים של ההוצאה לאור וישתיל "רק ביבי" בעמודים אקראיים, והם פשוט ידפיסו את זה ככה? עם כל הזוועה הזאת, כמעט ולא שמתי לב לתרגום המאונגלז-בהגזמה (טנק דלק? באמת? ברייקינג ניוז – בעברית אומרים מיכל! מיכל! דלק!)
נמשיך לכך שהעובדה שהספר נכתב על-ידי שלושה סופרים בהחלט הורגשה. לא מבחינת סגנון כתיבה – הוא היה די...חסר ייחוד וכול לי (לא, אני לא אפסיק עם זה, סבלתי מהדבר הזה במשך ספר שלם ואני רוצה שמישהו יבין עד כמה). אבל כן מבחינת:
1. דמויות – אני מניחה שכל סופר קיבל שני POV-ים לכתוב, ואני די בטוחה שאני יודעת מה היתה החלוקה לזוגות: לפליקר וקראש לא היתה אישיות בכלל (טוב, לקראש היתה תכונת אופי אחת – עצבנות, שהיא תכונת אופי כל-כך מעצבנת שעדיף כבר שגם לה לא היה אופי), נייט ואנונימוס היו התגלמויותיהן של שתי תבניות גיבורי-על קלאסיות – הבחור הבודד והמיוסר והמנהיג המאסטרמיינד, ורק איתן וקלסי הרגישו כמו אנשים אמיתיים. אם אתם יודעים חשבון, אתם רואים בעצמכם שהמאזן נוטה חזק לכיוון הדמויות המעפנות, וזה חבל כי לו שני הסופרים האחרים היו מקבלים קצת ביקורת בונה מהסופר שכתב את איתן וקלסי...וגם מפתיע, כי לדמויות של אנטי-גיבורי-על (אתם יודעים, אנטי-גיבורים עם כוחות-על) יכול להיות כל-כך הרבה... (אל תעשי את זה חתול, אל תעשי את זה, זו *באמת* בדיחה תת-רמה) פוטנצי-על. (סליחה. לא יכולתי לשלוט בעצמי).
2. עלילה – שהיתה קודם כל: א. חופרת – הבעיה בספר שנכתב על-ידי שלושה סופרים, היא שאם כל אחד חופר קצת, שלושתם ביחד חופרים מספיק כדי לקדוח חור בכדור הארץ ובראש של הקוראים מספיק עמוק כדי להגיע דרכו לסין. כאילו, סיפורים מהסוג של הספר הזה מהווים בדרך-כלל סיפורי פתיחה ורקע של "הכירו את גיבורינו" כזה (הכירו את איתן: מנסה להשיג טרמפ בעזרת הקול הקסום שלו ומסתבך עם סוחרי סמים; הכירו את קראש: עובדת במעבדת מחשבים ושולטת בטכנולוגיה וכו' וכו'). זה לא אמור להימשך יותר משלושה פרקים, ו*אז* אמור להתחיל הסיפור האמיתי. אבל חיכיתי וחיכיתי לארגון נבלים סודי ו/או חייזר-על שינסו להשמיד את העולם (כאילו, קאמון, אף סיפור גיבורי-על לא שלם בלי אפוקליפסה ממשמשת ובאה), והם פשוט לא הגיעו.
ב. לא סגורה על עצמה – לא נראה שהסופרים הסתנכרנו בינהם מספיק לגבי סוג העלילה שהם רוצים. יותר מכל (כול!), מה שקרה הזכיר לי קטע מ-graphic novel שקראתי פעם, עם שני במאים שעובדים ביחד על סרט, רק שאחת מפרשת את התסריט כקומדיה והשני כדרמה שוברת-לב, ובינתיים השחקנים פשוט בוהים בהם וכזה "אוקיי סבבה אבל מה אתם רוצים שנעשה?" אז פה מצד אחד העלילה היא עלילת קומדיות קלאסית (שלמעשה אפילו זהה בדיוק לקומדיה "טיפשים בלי הפסקה": מישהו שלוקח בטעות תיק מלא בכסף וכתוצאה מכך מסבך את עצמו בצרות עם שוטרים ופושעים עצבניים), מצד שני כל ההומור נחתך מתוכה והיא כתובה כספר מתח, רק שזה הדבר הכי פחות מותח שנכתב אי-פעם כי הכל. היה. כל-כך. חופר! ושוב, לא היתה לי בעיה אם הוונאבי-עלילה הזאת היתה בסך-הכל סיפור רקע שיגמר לפני שאעשה את הפסקת הפיפי הראשונה שלי ויפנה את מקומו לעלילה האמיתית – אבל כאמור, למרבה הצער זה בכלל לא היה המצב.
ולבסוף – איך אפשר בלי 3. קלישאות רומנטיקה של ספרי נוער:
קודם כל, *למה* היה צריך רומנטיקה בספר? היא לא השפיעה על הוונאבי-עלילה בשום אופן, סתם שרפה זמן ותאי מח לקוראים. וגם אם נגזר גורלנו לסבול מרומנטיקה – *חייבים* שהבחורה תתאהב בבחור היחיד שהיא לא יכולה להפעיל עליו את הכוחות שלה? ולפני כן תרגל אחריו וזה יהיה חמוד ומקסים ולא קריפי בכלל? ו*חייבים* שמערכת יחסים שמתחילה ב"יואו היא הבחורה הכי חתיכה שראיתי בחיים שלי" תתקדם תוך שלושה ימים ל"אני לגמרי אקריב את עצמי כדי להציל את חייה"? למה זה מגיע לנו? מה עשינו רע?
אבל מה, חתול, יהרוג אותך לומר גם משהו נחמד על הספר?
אז לא (לפחות, אני חושבת שלא, ולכן אני עומדת לומר עליו כמה דברים נחמדים, אבל אם לא אמשיך לפרסם סקירות בעתיד תדעו שבסופו של דבר זה *כן* הרג אותי): כאמור, אנטי-גיבורי-על זה דבר נהדר (או לפחות, יותר נהדר מגיבורי-על רגילים), וגם גיבורי-על בכללי זה טוב למכירות כי זה בערך הז'אנר הכי נצרך והכרחי לקיומה של האנושות אחרי פורנו. וכוחות-העל של הגיבורים היו מקוריים ומגניבים. כאילו *ממש* מגניבים. הקול של סקאם כזה אדיר וכל-כך רציתי שיהיה לי כזה גם ולא אכפת לי, זה יהיה שווה את כל הצרות שבהן הוא יסבך אותי. וזה שקראש שואבת את היכולת שלה לתקן טכנולוגיות מתוך טכנולוגיות שהיא מקריסה? די גאוני. אהבתי במיוחד את ה"נכויות" הרציניות שבאו עם הכוחות: הקול של איתן שמסבך אותו עם מאפיונרים, הטכנולוגיה שגורמת לקראש לכאב פיזי, זה שפליקר יכולה לראות דרך העיניים של כולם אבל עדיין בסופו של דבר עיוורת, וזה שאנונימוס לא מסוגל ליצור קשרים עם אף אחד בגלל כל הקטע שלא זוכרים אותו (אבל כמובן שזה לא מונע ממנו לפתח קשר רומנטי, בלעכס). הזכיר לי קצת את ההדף של הקללות ב"מפעילי הקללות" (שאגב, למה הפסיקו לתרגם?! זו היתה סדרה כל-כך טובה!). ניכר היה שלפחות בבסיס הפנטזי של הסיפור הסופרים השקיעו מאוד.
האם אקרא את הספר השני (שלמען הסר ספק טרם יצא בעברית, "מאופסים" עצמו עדיין חם ממכבש הדפוס מרוב שהוא חדש)? אולי, אם יהיה לי זמן פנוי, או שאהיה בתקופת מבחנים וארצה משהו שמצד אחד אוכל לקרוא בהפסקות מהלימודים, אבל מצד שני יהיה מספיק משעמם כדי שלא תהיה לי בעיה להפסיק באמצע ולחזור ללמוד, ומצד שלישי גם לא יהיה מספיק גרוע כדי לעצבן אותי, כי בתקופות מבחנים העצבים שלי גם ככה מרוטים ואני לא צריכה עוד סיבות לרצות לדפוק את הראש בקיר (כל זאת בהנחה שיתקנו את הפשלה הכול ללנית ההיא, אחרת אני *בטוח* אתחיל לדפוק ראשים).
האם לכם כדאי בכלל להתחיל עם הסדרה הזאת? לא אם יש לכם אופציות טובות יותר. אבל אם אין לכם ותתחילו איתה בכל זאת, זה לא יהיה כזהההה נורא בסך-הכל.

***מאופסים – ספר 1 בסדרה***
[או באנגלית: zeros, שזה כמו heroes רק לא, וכל-כך הרבה יותר שנון מהשם בעברית אבל אני מניחה שאין באמת דרך לתרגם את זה טוב]

אמ;לק: כן או לא? זה לא יהיה מאווווד נורא אם כן. יש ספרים גרועים יותר בעולם

תקציר מגב הספר:
אל תקראו להם גיבורים, אבל לנערים ולנערות האלה מקליפורניה יש כוחות־על.
לאִיתן, המכונה סקֶאם, יש קול פנימי שאומר את כל מה שאתם רוצים לשמוע, ולא משנה אם זאת האמת או לא. אבל מה קורה כשהקול מתחיל לקשקש באמצע שוד בנק ומכניס את סקאם לצרות? היחידים שיכולים לעזור הם המאופסים האחרים, שכרגע הם לא בדיוק חבריו הטובים.
נֵייט, המכונה בֶּלוודֶר ( =^.^= שזה איזה מן איל מנהיג או משהו כזה, וכן גם אני לא הבנתי למה לא פשוט לקרוא לו לידר =^.^= ), הוא "המנהיג הדגול" של הקבוצה. בעקבות קריאת המצוקה של סקאם הוא מקבץ מחדש את המאופסים שהתפזרו. אבל כשתוכנית ההצלה מתפוצצת להם בפרצוף, המאופסים נסחפים אל שרשרת של היתקלויות בפושעים מסוכנים.
ובלב המהומה הם מוצאים את קֶלסי, שיכולה לשלוט בקהל כמו עדר או לשלֵח אותו כמו להקת זאבים, אם בא לה.
מאופסים היא דרמה עוצמתית שופעת פעולה ( =^.^= די נו, הגזמתם בהגזמה =^.^= ), הוא מאמץ משותף של שלושה סופרים מעולים ( =^.^= מעולים כל אחד לחוד, אולי =^.^= ) בכתיבת הספר הראשון בסדרה מרתקת ( =^.^= אולי הם מתכוונים במובן של "מרתקת רק אם אתה בריתוק אז אין לך שום דבר אחר לעשות"? =^.^= ) חדשה ( =^.^= או אולי הם מתכוונים "חלשה"? כי זה יהיה די נכון = ^.^= ).

ומה אני חשבתי:
זה לא שהספר היה באמת *גרוע*, אבל כל-כך הרבה דברים גדולים וקטנים הפריעו לי בו שהציון הכי מפרגן שאני יכולה לתת לו הוא בינוני-מינוס.
נתחיל מהעובדה ששוב מדובר בספר שלא עבר שמץ של עריכה/הגהה/ווטאבר איך שקוראים לתהליך שבו אתה אמור לזהות שגיאות מחרידות שנפלו בטקסט. רק שהפעם, בניגוד לספרים חפיפניקיים אחרים, זה לא היה סתם מעצבן אלא ממש הפך את הקריאה לעינוי ימי-ביניימי. למה? אז מסתבר שהתוכנה העלומה בה נכתב הספר עושה אוטוקורט לכל מילה שבה מופיע רצף האותיות "כל", הופכת אותה ל"כול" וחותכת את כל השאר לכדי מילה אחרת. עכשיו, רק תחשבו כמה מילים שמכילות "כל" יש בשפה העברית! "כלים" הפכו ל"כול ים", "כללים" הפכו ל"כול לים" ונו הבנתם את הרעיון הכול לי. עכשיו, עזבו את זה שאת מי שהמציא תוכנה שחושבת שלכתוב "כל" עם ו' זה לגיטימי אבל ש"כלים" ו"כללים" הן לא מילים אמיתיות צריך להסגיר ללא משפט לאקדמיה ללשון, וכל דבר שתבחר לעשות לו כנקמה יגיע לו. איך לעזאזל אף אחד לא קרא את הספר אפילו פעם אחת לפני שהובא לדפוס? (ואני *בטוחה* שאף אחד לא קרא אותו, השגיאות האלה פשוט חזרו על עצמן הרבה יותר מדי פעמים). כאילו, עזבו את הזלזול המשווע בקוראים – אף אחד לא מפחד שמישהו יפרוץ למחשבים של ההוצאה לאור וישתיל "רק ביבי" בעמודים אקראיים, והם פשוט ידפיסו את זה ככה? עם כל הזוועה הזאת, כמעט ולא שמתי לב לתרגום המאונגלז-בהגזמה (טנק דלק? באמת? ברייקינג ניוז – בעברית אומרים מיכל! מיכל! דלק!)
נמשיך לכך שהעובדה שהספר נכתב על-ידי שלושה סופרים בהחלט הורגשה. לא מבחינת סגנון כתיבה – הוא היה די...חסר ייחוד וכול לי (לא, אני לא אפסיק עם זה, סבלתי מהדבר הזה במשך ספר שלם ואני רוצה שמישהו יבין עד כמה). אבל כן מבחינת:
1. דמויות – אני מניחה שכל סופר קיבל שני POV-ים לכתוב, ואני די בטוחה שאני יודעת מה היתה החלוקה לזוגות: לפליקר וקראש לא היתה אישיות בכלל (טוב, לקראש היתה תכונת אופי אחת – עצבנות, שהיא תכונת אופי כל-כך מעצבנת שעדיף כבר שגם לה לא היה אופי), נייט ואנונימוס היו התגלמויותיהן של שתי תבניות גיבורי-על קלאסיות – הבחור הבודד והמיוסר והמנהיג המאסטרמיינד, ורק איתן וקלסי הרגישו כמו אנשים אמיתיים. אם אתם יודעים חשבון, אתם רואים בעצמכם שהמאזן נוטה חזק לכיוון הדמויות המעפנות, וזה חבל כי לו שני הסופרים האחרים היו מקבלים קצת ביקורת בונה מהסופר שכתב את איתן וקלסי...וגם מפתיע, כי לדמויות של אנטי-גיבורי-על (אתם יודעים, אנטי-גיבורים עם כוחות-על) יכול להיות כל-כך הרבה... (אל תעשי את זה חתול, אל תעשי את זה, זו *באמת* בדיחה תת-רמה) פוטנצי-על. (סליחה. לא יכולתי לשלוט בעצמי).
2. עלילה – שהיתה קודם כל: א. חופרת – הבעיה בספר שנכתב על-ידי שלושה סופרים, היא שאם כל אחד חופר קצת, שלושתם ביחד חופרים מספיק כדי לקדוח חור בכדור הארץ ובראש של הקוראים מספיק עמוק כדי להגיע דרכו לסין. כאילו, סיפורים מהסוג של הספר הזה מהווים בדרך-כלל סיפורי פתיחה ורקע של "הכירו את גיבורינו" כזה (הכירו את איתן: מנסה להשיג טרמפ בעזרת הקול הקסום שלו ומסתבך עם סוחרי סמים; הכירו את קראש: עובדת במעבדת מחשבים ושולטת בטכנולוגיה וכו' וכו'). זה לא אמור להימשך יותר משלושה פרקים, ו*אז* אמור להתחיל הסיפור האמיתי. אבל חיכיתי וחיכיתי לארגון נבלים סודי ו/או חייזר-על שינסו להשמיד את העולם (כאילו, קאמון, אף סיפור גיבורי-על לא שלם בלי אפוקליפסה ממשמשת ובאה), והם פשוט לא הגיעו.
ב. לא סגורה על עצמה – לא נראה שהסופרים הסתנכרנו בינהם מספיק לגבי סוג העלילה שהם רוצים. יותר מכל (כול!), מה שקרה הזכיר לי קטע מ-graphic novel שקראתי פעם, עם שני במאים שעובדים ביחד על סרט, רק שאחת מפרשת את התסריט כקומדיה והשני כדרמה שוברת-לב, ובינתיים השחקנים פשוט בוהים בהם וכזה "אוקיי סבבה אבל מה אתם רוצים שנעשה?" אז פה מצד אחד העלילה היא עלילת קומדיות קלאסית (שלמעשה אפילו זהה בדיוק לקומדיה "טיפשים בלי הפסקה": מישהו שלוקח בטעות תיק מלא בכסף וכתוצאה מכך מסבך את עצמו בצרות עם שוטרים ופושעים עצבניים), מצד שני כל ההומור נחתך מתוכה והיא כתובה כספר מתח, רק שזה הדבר הכי פחות מותח שנכתב אי-פעם כי הכל. היה. כל-כך. חופר! ושוב, לא היתה לי בעיה אם הוונאבי-עלילה הזאת היתה בסך-הכל סיפור רקע שיגמר לפני שאעשה את הפסקת הפיפי הראשונה שלי ויפנה את מקומו לעלילה האמיתית – אבל כאמור, למרבה הצער זה בכלל לא היה המצב.
ולבסוף – איך אפשר בלי 3. קלישאות רומנטיקה של ספרי נוער:
קודם כל, *למה* היה צריך רומנטיקה בספר? היא לא השפיעה על הוונאבי-עלילה בשום אופן, סתם שרפה זמן ותאי מח לקוראים. וגם אם נגזר גורלנו לסבול מרומנטיקה – *חייבים* שהבחורה תתאהב בבחור היחיד שהיא לא יכולה להפעיל עליו את הכוחות שלה? ולפני כן תרגל אחריו וזה יהיה חמוד ומקסים ולא קריפי בכלל? ו*חייבים* שמערכת יחסים שמתחילה ב"יואו היא הבחורה הכי חתיכה שראיתי בחיים שלי" תתקדם תוך שלושה ימים ל"אני לגמרי אקריב את עצמי כדי להציל את חייה"? למה זה מגיע לנו? מה עשינו רע?
אבל מה, חתול, יהרוג אותך לומר גם משהו נחמד על הספר?
אז לא (לפחות, אני חושבת שלא, ולכן אני עומדת לומר עליו כמה דברים נחמדים, אבל אם לא אמשיך לפרסם סקירות בעתיד תדעו שבסופו של דבר זה *כן* הרג אותי): כאמור, אנטי-גיבורי-על זה דבר נהדר (או לפחות, יותר נהדר מגיבורי-על רגילים), וגם גיבורי-על בכללי זה טוב למכירות כי זה בערך הז'אנר הכי נצרך והכרחי לקיומה של האנושות אחרי פורנו. וכוחות-העל של הגיבורים היו מקוריים ומגניבים. כאילו *ממש* מגניבים. הקול של סקאם כזה אדיר וכל-כך רציתי שיהיה לי כזה גם ולא אכפת לי, זה יהיה שווה את כל הצרות שבהן הוא יסבך אותי. וזה שקראש שואבת את היכולת שלה לתקן טכנולוגיות מתוך טכנולוגיות שהיא מקריסה? די גאוני. אהבתי במיוחד את ה"נכויות" הרציניות שבאו עם הכוחות: הקול של איתן שמסבך אותו עם מאפיונרים, הטכנולוגיה שגורמת לקראש לכאב פיזי, זה שפליקר יכולה לראות דרך העיניים של כולם אבל עדיין בסופו של דבר עיוורת, וזה שאנונימוס לא מסוגל ליצור קשרים עם אף אחד בגלל כל הקטע שלא זוכרים אותו (אבל כמובן שזה לא מונע ממנו לפתח קשר רומנטי, בלעכס). הזכיר לי קצת את ההדף של הקללות ב"מפעילי הקללות" (שאגב, למה הפסיקו לתרגם?! זו היתה סדרה כל-כך טובה!). ניכר היה שלפחות בבסיס הפנטזי של הסיפור הסופרים השקיעו מאוד.
האם אקרא את הספר השני (שלמען הסר ספק טרם יצא בעברית, "מאופסים" עצמו עדיין חם ממכבש הדפוס מרוב שהוא חדש)? אולי, אם יהיה לי זמן פנוי, או שאהיה בתקופת מבחנים וארצה משהו שמצד אחד אוכל לקרוא בהפסקות מהלימודים, אבל מצד שני יהיה מספיק משעמם כדי שלא תהיה לי בעיה להפסיק באמצע ולחזור ללמוד, ומצד שלישי גם לא יהיה מספיק גרוע כדי לעצבן אותי, כי בתקופות מבחנים העצבים שלי גם ככה מרוטים ואני לא צריכה עוד סיבות לרצות לדפוק את הראש בקיר (כל זאת בהנחה שיתקנו את הפשלה הכול ללנית ההיא, אחרת אני *בטוח* אתחיל לדפוק ראשים).
האם לכם כדאי בכלל להתחיל עם הסדרה הזאת? לא אם יש לכם אופציות טובות יותר. אבל אם אין לכם ותתחילו איתה בכל זאת, זה לא יהיה כזהההה נורא בסך-הכל.