ביקורת ספרותית על צנורות (זמורה-ביתן) מאת אתגר קרת
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שישי, 15 במרץ, 2019
ע"י Nuwanda


"אני זוכר את השיר האחרון ששרה אמא, שוכבת תחת שמיכה מקומטת. לא היה אף אחד שיחליק את הקפלים. כולנו עמדנו מסביב למיטתה, מקשיבים לקולה השחוק, מותח מילים שלא הכרנו, פעם נוספת. דמעותינו חלחלו באטיות דרך שכבות האוויר, מגיעות לבסוף לרצפה. אותו ערב עצם הזמן את עיניו, אבל לא נרדם עבורנו. וכשהשיר הפסיק לפני סיומו, חזר והכה במהירות מדהימה. איני יודע למה אנו מתגעגעים יותר, לשיר או לאמא. אני יודע שכולנו מנסים מאז להרדים את הזמן."
- שיר ערש לזמן


"צינורות", לדעתי, הוא קובץ הסיפורים הקצרים שמשקף בצורה הטובה ביותר את סגנון הכתיבה הייחודי של אתגר קרת.
אפשר בהחלט לקרוא ולסיים אותו כמקשה אחת, ולתייג את הסיפורים בו, במקרה הטוב, כלא יותר ממשעשעים, מעניינים, ובעלי עלילה שהולכת באותו השביל המקביל למציאות. או, במקרה של רוב האנשים שנתקלתי בהם, להפסיק באמצע הספר כי הוא משעמם, מוזר, חסר מסר או פואנטה, ומתיימר להיקרא כחשוב. אני מבינה למה. אבל לא ככה קראתי את הסיפורים בו. לכל סיפור בספר הזה יש פוטנציאל (בידי האדם הנכון בזמן הנכון, ועם קצת מזל - עם בדיוק הכמות האידאלית של הרצון למות) להפוך לדקירת מציאות מפחידה עד אימה, שמציגה בפניך, בהתחלה בעדינות ואז בריאליזם משונה (ואופייני!), את שכינה אלבר קאמי "הבנת האבסורד" - הנפילה לתוך התהום של הבנת המציאות בשלמותה, כפי שהיא מתגלה לעיניך. מה שמותיר אותך חשוף לחלוטין אל מול משהו שפעם התעלמת ממנו, והיום אתה מכנה בפשטות - אדישות. מבלבל? גם אותי.
כל זה נשמע פואטי, אבל עוד לא פגשתי באדם אחד שלא נדקר ככה וביקש לסתור את מי שדקר אותו, או לפחות לדרוש לדבר עם המנהל של המקום הזה (נו, לא חתמנו על שום דבר). כשקראתי את הסיפורים בצורה הזו, שהבעיתה והקסימה אותי בכל שורה מחדש, מהר מאוד גיליתי את הפסימיות של קרת כנגד מצבי החיים שהוא מתאר, אפרוריות שהוא לא מנסה להסתיר. זה ממש שם. אבל אז חשבתי שוב. או שאולי היה זה אינסטינקט השימור העצמי (רק נסו להבדיל). בכל דבר שהוא כותב, בבחירות ניסוח מסוימות, במשפטים שהוא מכניס מדי פעם עמוק לתודעה ואז שולף ממש לקראת הסוף - קרת תמיד שוזר בכתיבה שלו חוט של אופטימיות עצובה, שאם הקוראים שלו ממש חפצים ברצון שלהם לחיות - הם ימצאו. להיכנס לסיפורים האלה, לפחות עם צורת הראייה הזאת, זה מדכא. יש הרבה בתהום הזו שאנחנו לא אוהבים לפגוש ביום-יום. אבל לדעתי האישית, יש לקרת גאונות ספרותית כל כך אלגנטית ופשוטה, שפשוט חבל לפספס רק כי אנחנו מנסים בעקשנות לא להיכנס לצינור, רק להיאחז בדבר ההוא שנקרא "שפיות."
אל תהיו בנאלים. תעיפו אותה לעזאזל! תקראו את הדבר הזה.
10 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
אדמה (שלשום)
בורכה הבאה Nuwanda, יופי של סקירה, לדעתי הצלחת לתפוס בדיוק את מהות הספר והסופר.
עמיחי (שלשום)
סקירה יפה מאד.
אני בדיוק קורא אותו עכשיו (שוב), ונדמה לי ש"אופטימיות עצובה" נדירה בו מאד. קרת בעיקר מיואש. רק ההומור מנחם.
Rasta (לפני 4 ימים)
קרת משעמם אותי, לא מאתגר.
כתבת נהדר.
כרמליטה (לפני 4 ימים)
ברוכה הבאה Nuwanda.
יופי של סקירה. תודה.






©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ