הספר "הנשיא נעדר" (הוצאת מודן, 2018), מאת מחבר המותחנים רבי-המכר ג'יימס פטרסון ונשיא ארצות הברית לשעבר ביל קלינטון, מציג תרחיש קיצוני שאתו נדרש להתמודד הנשיא האמריקני. ארגון טרור קיצוני ורצחני מאיים במתקפת סייבר שתשבית, באופן המילולי ביותר, את ארצות הברית. כשהזמן אוזל מחליט הנשיא, ג'ון דאנקן, על תכנית נועזת – לפגוש אלמונית הטוענת שבידיה מידע חיוני, לבדו, מחוץ לבית הלבן.

לכאורה, שותפותו של קלינטון בכתיבה משמעותית משום שכפי שנטען בעת קידום הספר כנשיא לשעבר הוא מסוגל לתרום מניסיונו האישי ומהבנתו את תפקיד הנשיאות והמציאות הפוליטית בוושינגטון. אבל הטענה הזו לא פוגשת את המציאות כי כל מי שייצפה בעונה אחת של "מזכירת המדינה" או "הבית הלבן" ואינספור הסרטים בנוסח "המטרה: הבית הלבן", מחזיק באותו יידע שמופיע בספר, אודות הממשל, הפוליטיקה האמריקנית וכיוצא בזה.

יתרה מכך, הנשיא דאנקן שונה מהותית באופיו מקלינטון. דאנקן וחברו הטוב דני (היועץ המשפטי של הבית הלבן), כפי שהוא מספר לקוראים, למדו יחד "באוניברסיטת קרוליינה הצפונית. אפילו התגייסנו יחד, והצטרפנו לריינג'רס כמפקדים זוטרים מייד אחרי הלימודים. הדבר היחיד שלא חווינו יחד הוא מבצע 'סופה במדבר': דני לא הוצב בפלוגה בּראבוֹ, כמוני, ולכן גם לא השתתף בלחימה בעיראק" (עמוד 71). דאנקן, הצטיין בלחימה בעיראק, ואף נפל בשבי, חוויה שעודנה מהדהדת בו. הנשיא האמריקני הוא גם אלמן, שעדיין מתגעגע לאשתו ושונה בשל כך מקלינטון במובנים נוספים.

קשה להאמין שהיתה לקלינטון תרומה לעיצוב הדמות, או לאופן שבו היא חושבת. דאנקן למשל, לא משקר. לא ליריבים פוליטיים ולא לחבריו. מנגד, יתכן וסייע לפטרסון, שעד כה התמחה בעלילות אודות רוצחים סדרתיים ופושעים אלימים (והשוטרים שדולקים אחריהם), ברקע גיאופוליטי למותחן הריגול הראשון שלו. אולי גם, כמי שעשה כן בכהונתו, סייע בהבנת הלך הרוח של הנשיא והאופן שבו מתקבלות החלטות על שליחת צוותי כוחות מיוחדים לפשיטה, או תקיפה משמעותית של הצבא על יעד טרור. אלו סוגיות שבהן עסק ממשל קלינטון והוא בקי בהן היטב.

הספר עצמו, אגב, כתוב טוב ומותח. בסך הכל נהניתי.