“התפישה הישנה של החכמה, לפחות באירופה הקלאסית, הייתה כי כל בר דעת חייב להכיר את התרבות היוונית והרומית. לימודי יוונית ולטינית היו חובה בכל אוניברסיטה עד לא מזמן ובמקומות רבים כמו בפקולטות מסוימות למשפטים ורפואה עוד מלמדים אותן. אך האדם המשכיל של היום החי בעולם ראציונאלי ומעשי לכאורה עשוי להעלות את השאלה המתבקשת: מדוע בעצם? מדוע השימוש בשמות אורפאוס, גנימדס, פנלופה, אודיסאוס, אכילס , אורסטס, איפיגניה, תסאוס, פרומתאוס ודמטר כמו מעלה הילת חֹכמה סביב המשתמש בהם? שהרי, גם אם הסיפורים עליהם יפים יתקשה מישהו היום להאמין כי הינם אמיתיים, ויש כאלו המטילים היום ספק האם היוונים עצמם האמינו בכך (כתביו של אפלטון הינם עדות לכך שלפחות הטילו ספק בחלק מהסיפורים). ובכן, אם לא אמת לאמיתה אז לפחות מוסר השכל. אך איזה מוסר השכל יש בסיפורים אלו המלאים נקמה, תאווה, בגידה, רמאות, עונש על מעשים שנעשו בלא כוונה או ידיעה וצרות עין של האלים עצמם? ניקח למשל את סיפורו של אדיפוס: אם זהו סיפור על גורל - איזו משמעות יש לסבלו חוץ מהסתמיות – הוא נולד במקום ובזמן הלא נכונים וחייו הם חיים שאינו שולט בהם, אשר דינם נגזר מראש על ידי הנבואה שחזתה כי ירצח את אביו וישכב עם אמו. לעומת זאת אם מדובר בסיפור על בחירתו של האדם – המסקנה קודרת באותה מידה. אדיפוס שמע על הנבואה וניסה לחמוק ממנה בעשותו את הדבר ההפוך ממה שצריך היה לעשות לו היה יודע מי הוא באמת, דהיינו בן מאומץ בידי אלו שחמלו עליו לאחר שהופקר על ידי הוריו האמיתיים אשר פחדו מהנבואה - אליהם הוא חוזר, בלא ידיעתו, בכדי למלא את מה שניבאה האורקל. יש האומרים כי ביודעו את הנבואה היה עליו לעשות הכול בכדי לחמוק ממנה, דהיינו לא לרצוח ולא להתחתן עם מי שהיא מבוגרת ממנו, ובכך אשמתו. אך טיעונים אלו הינם שִכְלוּן (רציונאליזציה) לא רק של אדיפוס אלא של האדם בכללותו. ידוע למשל כי בני זוג נבגדים, גם כאשר קיימים כל הסימנים האמפירים סביבם, מתקשים לבנות תמונה קוהרנטית ומבכרים לדבוק באמונתם כי הקשר אותו קשרו עם אדם - חזק ממה שעיניהם רואות. וכך גם אדיפוס: בעשותו את מעשה הבריחה ממי שהוא מאמין כי הם הוריו הוא מוחק כל אפשרות של ייתכנות כי הנבואה תתממש. והרי הוא ככל אדם, כאשר שומע דברי נבואה על העתיד, נותר ספקן – אמנם יש לעשות הכול בכדי להימנע מהרע, אך מהו הכול? אנו עושים את מה שנראה לנו כגורם מהותי במניעה של שרשרת מיקרים שעלולה להסתיים רע, כמו חגירת חגורה ברכב, אך איננו נמנעים מלנהוג. וכאן גדולתם של היוונים. אין מדובר באלים, בגורל או בחופש. מדובר בידיעה, ידיעת האדם. בכניסה למשכנו של האורקל בדלפי ניצב היה שלט עם הכיתוב: "דע את עצמך". סיפורו של אדיפוס הוא כולו סיפור על הידיעה. אך לא ידיעה ראציונלית: ממה מורכב גופי ומה הן יכולותיי הפיסיות או השכליות. זוהי ידיעה של מקומי בעולם ומוגבלותי מול כוחות גדולים יותר כמו התשוקה, הפחד, החמלה, והתאווה. וכך, באופן שהינו לכאורה לא מודע, פורצים מכל המיתוסים אותה ידיעה על האדם שהמסורת הפלטוניסטית-נוצרית ביקשה להדחיק. האדם, הגיבור היווני והאלים האנטרופומורפים, כולם בעלי תשוקות עצומות המבעבעות ומתפרצות. הם כולם קנאים, תאווי כוח ותשוקה, ומבטאים את כול כולו של האדם המבקש להכיר את עצמו באמת, שלא כמו הראציונליזם של המאה ה-17 למשל, המשווה לאדם דמות מזוקקת לכאורה של שכליות סטגנטית המכירה את הנצח בכוח הידיעה (דוגמת דיקרט ושפינוזה). היוונים ראו בטבע ובטבע האדם את כל מעלותיו וחסרונותיו וידעו להביע זאת דרך סיפוריהם.
ראוי להוסיף כי ספרו של שבתאי (כמו כל ספרי הסדרה "מיתוסים") ראוי שייקרא בצד המקורות האמיתיים של המיתוסים, דהיינו האיליאדה והאודיסאה של הומרוס, מעשים וימים והטאוגוניה של הסיודוס, מחזותיהם של שלושת הטרגיקונים אייסקילוס, סופוקלס ואוריפידס וסופרים רבים אחרים מהתקופה יוונית, ההלניסטית והרומית.”
