ביקורת ספרותית על מוזיקה אז ועכשיו - מפה אמנות #3 מאת נפתלי וגנר
ספר לא משהו דירוג של שני כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שישי, 1 בפברואר, 2019
ע"י זוהר


לספר הזה הגעתי בעקבות איזכור בספר של האוניברסיטה הפתוחה בקורס "מבנים הרמוניים". הקורס עצמו הוא קורס טכני למדי שעוסק בהרמוניה מסורתית (אקורדים, דרגות הרמוניות, פונקציונליות מוסיקלית), ויש תחושה שהטכניקה שנלמדת בו נטולת הקשר, לכן חשבתי שהספר "מוזיקה כאן ועכשיו" יוכל לשפוך עוד קצת אור על ההקשרים ההיסטוריים של התפתחות ההרמוניה, מעבר לזו שמפורטת בספרים של האוניברסיטה. ציפיה שניה שלי מהספר, מתוקף הגדרתו של הספר כספר מבוא קטן בסדרת מפה (קטן גם במימדיו הפיזיים וגם בתכולת העמודים שבו - 156 עמודים בסה"כ) הייתה לתמציתיות וענייניות, מעין Music for Dummies. ספר שמנפה את הטפל ושכל מילה בו נשקלה בכובד ראש של מברק.

שתי הציפיות, אם כן, לא התממשו במלואן. הספר אמנם סוקר את התפתחות המוסיקה, אך לא בצורה סדורה וברורה. לעתים הוא שוקע לעומק היכן שאין צורך, ולעתים הוא מדלג היכן שיש צורך להעמיק. התחושה הכללית היא של חוסר סדר וחוסר הגיון שמלווים את הקורא מתחילת הספר ועד סופו. מתוקף כך שהמחבר, ד"ר נפתלי וגנר, הוא חוקר מוסיקה, יש נושאים איזוטריים שמעניינים אותו והוא עוסק בהם באריכות יחסית בספר (למשל תרשימים מלוגרפיים של מלודיות) אך אין בהם עניין רב לציבור.

לקראת סוף הספר וההתקדמות שלו אל עבר המוסיקה הא-טונלית ומשם לפופ ולרוק, נראה שאפילו ד"ר וגנר בעצמו לא האמין שהקורא ישרוד עד כאן, והוא משחרר את חרצובות לשונו כנגד המוסיקה הפושה היום במחוזותינו, אותה הוא מגדיר כ"קיטש" ומתעמק בהגדרתו ובמגרעותיו. הכעס והכתיבה מעומק הלב ניכרים בכתיבתו, כאילו יצא נגד כל הפושטקים הצעירים האלה שאין להם ערכים ולא מכירים בעל פה את 188 הכוראלים של י.ס. באך. הדבר הזכיר לי את הנימה המתמרמרת בפינתם המיתולוגית של עירית לינור וקובי אריאלי בתכנית הרדיו "המילה האחרונה" - "איכס צעירים", אלא שאצל לינור ואריאלי היו הדברים מתובלים בחן והומור, ואילו אצל וגנר נותר רק המירמור. אצטט חלק מהכתיבה הצקצקנית שמאפיינת את השליש האחרון של הספר: "הקיטש מעצבן במיוחד כאשר מסתתרת מאחוריו כוונה להשקיע מקוריות מעטה ככל האפשר ולהפיק תשואה רגשית גבוהה ככל האפשר... בנוסף, ככל שהיומרה האמנותית של היצירה הקיטשית גבוהה יותר, כך התוצאה המוסיקלית מקוממת יותר ודוחה יותר" (עמ' 106-107). על הדעה של וגנר ניתן להתווכח, ולטעון כי המוסיקה העממית הייתה קיימת מאז ומתמיד, אלא שהעידן הנוכחי מעניק לה במה רחבה ממגוון רב של סיבות (תרבות האינסטנט, תפוצת המדיה, פרנסה דלה בתחום המוסיקה הקלאסית, התפתחויות א-טונליות שהרחיקו את הקהל מאולמות הקונצרטים, ועוד). כן ניתן היה להביא יצירה "קיטשית" ולהבין את מאפייניה המוסיקליים והגורמים להצלחתה ולהנאה בקרב מאזיניה, טרם שתודבק עליה מדבקת ה"קיטש" המייתרת אותה לחלוטין. ואחרון חביב, גם בתוך זרמי הפופ והרוק העכשויים קיימת יצירה רבה וחשובה שיש לה ערך מוסיקלי, גם אם היא בשוליים. לפיכך הייתי עורכת את סופו של הספר באווירה אופטימית יותר, ולא באווירת "שוברים את הכלים ולא משחקים". את הדעות האפוקליפטיות הייתי שומרת למאמר דעה בכתב עת למוסיקולוגיה.
10 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
עמיחי (לפני 6 שנים ו-7 חודשים)
כתבת מצוין. תודה רבה.
יוהנס1 (לפני 6 שנים ו-7 חודשים)
ביקורת מצויינת. ברורה ועיניינית. אני מסכים מאוד עם התחושות שלך מסוף הספר.
בוב (לפני 6 שנים ו-7 חודשים)
ביקורת יפה ומנומקת. את עושה תואר במוסיקולוגיה?
מורי (לפני 6 שנים ו-7 חודשים)
יופי של סקירה רהוטה.





©2006-2023 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ