ביקורת ספרותית על ליטומה בהרי האנדים מאת מַריוֹ וַרגַס יוֹסָה
ספר בסדר

---

שני שוטרים מוצבים בחור נידח בהרי פרו, כדי לשמור על כפר כורים קטן, המיטלטל בין אמונות האימים הפגאניות של הילידים, לבין הטרור האכזרי שמשליטות באזור כנופיות "הנתיב הזוהר" המאואיסטיות. ניסיונותיו הנואשים של הצמד לחקור את המקומיים האטומים על אודות העלמם של שלושה פועלים, נתקלים בחומה של עוינות. בלילות הקפואים בצריף שמשמש להם משרד ומגורים כאחד, בעודם מתקשים להירדם וממתינים במתח להתקפת הטרוריסטים, מספר טומס, סגנו של ליטומה, את סיפור אהבתו הטרגית למרסדס, זונה שהציל ממוות. ואולי הסיפור-בתוך-סיפור הזה, קצת כמו סיפורה של שהרזאדה, מחזיק את שני השוטרים בחיים.
תיאורי הטבע ההררי רב ההוד יפים, וכך גם האווירה האנושית המשופעת בטיפוסים צבעוניים, כמו בעל בית המרזח דיוניסיו, המעורר את יצריהם של הכורים, ואשתו דוניה אדריאניה מגדת העתידות. כל אלה, יחד עם עלילת המתח המשובחת, מהווים חומר גלם טוב לסרט, בוודאי; אבל חלק ניכר מהדיאלוגים לוקה בבנאליות. אולי זה התרגום, אשר מנסה לנוע (ללא הצלחה לדעתי) בין שפה תקנית למשלב דיבור נמוך, ואולי הכתיבה עצמה: אני לא בקי במונחים טכניים בתחום הספרות, אבל יש פה שימוש רב במה שאני קורא לו "פעלים מפרשנים". כשהגיבור אומר דבר מה שמדבר בעד עצמו, ובמקום "אמר ליטומה" (אם בכלל) ממהרים לפרש לנו "החמיא ליטומה", "התוודה ליטומה", "קונן ליטומה", "הרגיע ליטומה", "התנצל ליטומה", "נזף ליטומה" וכו', התחושה היא שמאכילים אותך בכפית.

» ביקורות נוספות של עמית לנדאו
» ביקורות נוספות על ליטומה בהרי האנדים