קראתי את ספרו של אברהם בנמלך בעניין רב מאד.
לפני שאני משתפת בדעתי על הספר "אמא של ממזר", ראוי לציין, כי אם בעקבות מה שכתוב בגב הספר נוצרה אצל מישהו ציפייה לקרוא רומן עלילתי סוחף, או ספר מתח, מוטב שיסיט את הציפיות שלו לכיוון של קריאה בנושא: "הטרגדיה של מעוכבות הגט והעגונות" ויכין את עצמו לקרוא:" רומן מטלטל על מציאות חיים שיכולה להתרחש רק בישראל", שכן הם, הם לבו של הספר.
אני מוצאת כי מדובר בספר חשוב. חשיבותו נעוצה ביותר ממישור אחד.
המישור הראשון והמובן מעליו - העלאת נושא מעוכבות הגט והעגונות לדיון, תוך שהוא בוחן את הנושא באופן מעמיק ולא מתחנף לשום צד.
אבל בעיני, חשיבותו האמתית של הספר טמונה דווקא, בצוהר שהוא פותח לעולם החרדי ולתהליכי עומק שעברו עליו בעשורים האחרונים. אותם תהליכים, שבסופו של דבר הביאו אותנו אל גישתם המחמירה של בתי הדין הרבניים למתן גט.
חשוב לי מאד להדגיש, שלדעתי, בצוהר שבנמלך פותח למגזר החרדי לחלוטין לא מדובר ב"ממציצנות", אלא חד משמעית מדובר בהצצה חשובה.
כמי שמשתייכת למגזר הדתי לאומי, אך מכירה מקרוב גם את העולם החרדי ואת השינוי (לא לטובה) שעבר עליו, אני מוצאת שהדמויות שהמחבר יצר משרתות היטב את מטרתו - להציג עולם זה לקורא שאיננו בקי ברזי החברה החרדית והדקויות הרבות שקיימות בה. לפי מה שהמספר מעיד על עצמו, הוא מכיר מקרוב את העולם עליו הוא כותב וזה ניכר בכתיבתו.
איך נהוג לומר במסדרי הזיהוי בסדרות המתח האמריקאיות?! "ללבנים, כל השחורים נראים אותו הדבר"; אז, אברהם בנמלך מצליח ליצר ל"שחורים" שבספרו, גוונים אנושיים מבדלים ומרובדים של אפור ואפילו של ורוד ועל כך מגיעות לו הערכה ונקודות זכות גדולות.
כדי להביא לקורא את הנושאים החשובים בהם עוסק הספר, בחר המחבר לטוות את העלילה סביב תעלומת מוות החשוד כרצח. בעיני, זו בחירה מוצלחת, שמניעה היטב את העלילה ומוסיפה עניין לנושא, שאלמלא כן, עלול היה להיות משמים.
עם זאת, אחרי שנתנו למחבר את הקרדיטים המגיעים לו, אביא גם את נקודת התורפה, לטעמי, של הספר.
המחבר, ברצונו לתווך לנו את המורכבות ההלכתית, שמאפשרת את הסחף שנוצר לרעת הנשים בנושאי גט, ובלהיטותו להרחיב לנו את היריעה בכל מה שנוגע לעולם החרדי, הגזים יתר על המידה בהרחבת היריעה.
חלק מהלבטים ההלכתיים, טוב היה להם אם לא היו מחבלים בקצב של התקדמות העלילה, אלא היו מוצאים את מקומם בפרק ההשלמות שבסוף הספר. כך, רק מי שרוצה להעמיק את הידע בתחום, יכול לעיין בו בזמנו החופשי.
לסיכום,
יש מי שיצטרך להתרגל לגישה הספרותית בה נקט המחבר - היא לא כוס התה של כל קורא. המעברים של המספר, ממקומו כסופר מחבר העלילה לדמות בסיפור והבחירה של המחבר לטוות מספר סיפורים מקבילים, שרק בהמשך מתבהר הקשר ביניהם, הם סגנונות שמקובלים יותר בקולנוע או בטלוויזיה. כמו כן, המחבר עושה שימוש במשלבי שפה שונים. כשהסיפור עוסק בעולם החרדי השפה של המספר עוברת למשלב שפה ארכאי וגבוה יותר וכשהוא יוצא מהערים והשכונות החרדיות משלב השפה יוצא ממחוזות אלה גם כן. אני נהניתי לזרום עם הבחירות הספרותיות האלה של בנמלך ואהבתי את הספר מאד, למרות החסרונות שציינתי לעייל. אבל, בין אלה שהעברתי אליהם את הספר, עם המלצות חמות, היו כאלה שהיו צריכים כמה פרקים כדי להתרגל לסגנון הכתיבה. אך הם טענו שזה השתלם, כי הם הפיקו הנאה רבה מקריאתו.
מי, שכמוני, אוהבים את הספרים שלהם מעניינים, אינטליגנטיים ועם הרבה ערך מוסף - זה ספר בשבילם.
אני בהחלט מקווה שרבים יקראו את הספר ושהוא יצליח לעורר מספיק הד, כדי שיתרום את חלקו לדיון מעמיק ונרחב בנושא הכל כך טעון ורגיש שמעסיק את הצבור בישראל.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
