ביקורת ספרותית על שתי שניות מאת רייצ'ל ג'ויס
ספר טוב

---

מסמר קטן נפל מפרסה של סוס קרבות דוהר, בעקבות כך נפלה גם הפרסה, ובעקבותיה הסוס צלע והאט, חץ אויב פגע בו והוא מת, וכך נפל הרוכב. זה אפשר לאויב להסתער קדימה וכך האויב ניצח בקרב והעיר נפלה - הכל בגלל מסמר קטן. זו תמצית שיר שכתבה נעמי שמר והוא מתאר בצורה יפה את הדרך שבה מערכות מורכבות ולא לינאריות נוטות לצבור פערים. זה גם קורה בזמן. אם יצאת בבוקר מהבית באיחור של דקה, יכול להיות שהפסדת את האוטובוס, וחיכית עשר דקות לאוטובוס הבא, כשהוא הגיע כבר היתה שעת פקקים ולכן האוטובוס התעכב בחצי שעה, וזה גרם להמתנה של שעתיים וחצי עד לרכבת הבאה שמביאה אל היעד. אם היעד היה שדה תעופה, יכול להיות שבגלל האיחור המצטבר איחרת את הטיסה, ולכן תתחיל את הנופש באיחור של יום, בגלל אותה דקה בבוקר. בתרבות הפופולרית קוראים לתופעה הזו "אפקט הפרפר", כתיאור מעשי למערכות כאוטיות כמו מזג האויר. אדוארד לורנץ טבע את הביטוי כששאל "האם נפנוף כנפי פרפר בברזיל עשוי לגרום לטורנדו בטקסס?". זה דווקא תוצר שלא קורה, אבל הביטוי נשאר.

שתי שניות הוא פרק הזמן שהיה נדרש כדי להרוס את משפחתו של ביירון לנצח. כך לפחות אומרים פני השטח של כריכת הספר והתמה המרכזית שבו. בשנת 1972 שומע ביירון, נער אנגלי על סף גיל ההתבגרות, שמדענים הולכים להוסיף לזמן שתי שניות לצורך איזון קוסמולוגי. הידיעה הזאת מכה את ביירון בחרדה רבה ובתשומת לב גדולה לזמן. כשהוא כבר רואה את השעון זז את שתי השניות האלה ומפנה את תשומת לבה של אמו לכך היא בדיוק נוהגת ביגואר החדשה שבעלה קנה לה וסוטה מן הדרך. מכאן העניינים רק מתחילים להדרדר, וביירון אינו מגיע לעתיד המזהיר שהיה צפוי לו.

הספר נע בקצב איטי, חלומי כמעט, ובאווירת חרדה גדולה. הוא בריטי מאוד, במובן של פערים ברורים וחדים בין מעמדות שונים בחברה ואנשים שמשתייכים אליהם. זה מאוד בולט, גם באותו חלק בספר העוסק בג'ים ושהקשר שלו לעלילת ביירון אינו ברור זמן רב. ולמרות המיעוט היחסי של עלילה, הספר נחווה כספר מתח, בשל הקריאה מתוך נקודת המבט של ביירון הנער, ומתוך החרדות האישיות שלו.

החרדה של ביירון משפיע על עצמו, על אמו, על הסובבים, ומדבקת את הקורא, עד לסוף. הפתרון ההפי אנדי לא עוזר הרבה בהפגת החרדה הזאת, והיא נשארת להרהורים וחופרת גם לאחר סיום הספר. התפוגגות קלה נרשמת לאחר שמסיימים להאמין לביירון ולנקודת המבט שלו. האם שתי השניות האלה הן כה דרמטיות? האם אירוע התאונה הוא אכן דרמטי כל כך? ואולי, רק אולי, האירוע עצמו הוא רק טריגר. ורק תגובות הנוגעים בדבר הופכים אותו למלא תהפוכות כל כך? ואולי ציפוי הנורמליות המשפחתית היה כה שביר ונתון לאיזון דק מן הדק, שההתפרקות היתה כרוניקה ידועה מראש? ואולי היא היתה קורית בין כך וכך, אם לא מסיבה זאת, אז מסיבה אחרת? ואולי החרדות של ביירון עצמו היו מתפרצות בכל מקרה ומחבלות בעתידו שלא היה יכול להיות מזהיר בכל מקרה?

כך או כך, נהניתי לקרוא.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על שתי שניות