שני בוגרים, ליה יוצאת קיבוץ כפר עזה, ומודחת התכנית "דה ווייס" (איזה שם עברי מקסים), בורחת בעיקר מעצמה ומחפשת בסיס חדש לחייה, ועומר (מם בצרה ולא בקמץ), טייס קרבי, בעל חברת תוכנה, בורח גם הוא מסיבותיו שלו.
שלד העלילה הוא ניתוק, היטהרות ושחרור מן הכשלים הבין אישיים בעברם , מפגש של השניים ו...סיום דרמטי של הספר כי הוא ממצא את ייעודו בנקודה זאת.
הכתיבה של השלד , יפה מאוד, קולחת, מותחת ומציגה בצורה מיוחדת את התבניות שעל כל גיבור להשתחרר מהן, כדי לבנות תהליך חיובי ובונה של אישיותו.
המסע על אופנועים בווייטנאם מתואר בצורה מקסימה והחוויות של ליה ועומר משולבות בצורה נפלאה.
אם בזה היה עסקו של הספר, הרי הוא היה מקבל מקום בפנתאון הספרים של ספרייתי, שאני קונה רק לאחר קריאתם, אם בהשאלה מהספרייה העירונית, או בדרך אחרת.
הסימן הראשון, צץ בפרק הראשון שבו ליה מופיעה. אחד מאתרי הביקור, לפני המפגש עם עומר, הן המנהרות שחצבו לוחמי הווייטקונג כנגד הצבא האמריקאי. ושם מצהירה ליה, יוצאת קיבוץ "כפר עזה" , כי אי אפשר לא להשוות פעולה זאת לכריית המנהרות של.."לוחמי החמאס" בעזה. אופס..החלקה של יוני ויצמן הכותב והעורכת אילנה ברנשטיין?
ה"תחביב המוזר" נמשך בפגישה עם שני הצרפתים שמכרו את האופנועים לגיבורינו. בדו שיח של שלושה עמודים מתחיל עומר בשאלה:"מהו הדבר שהכי מבייש בעיניכם בלהיות צרפתים?". זאת כמובן השאלה הכי טבעית, לדעת עומר, במפגש ראשון בין אנשים מתרבויות ומדינות שונות.
אבל כל הניסיונות של מישל הצרפתי, לנתב את השיחה למסלול אחר, נתקלים בנחישותו של עומר להציג את הדברים בהם הוא מתבייש מהמקום ממנו הוא בא. והרשימה ארוכה, הקוראים מוזמנים לעיין בשלושת העמודים ולקבל עביט של שופכין, אם במקרה הם גאים במדינה שלהם למרות שהם יכולים להסכים לחלק מהמגרעות שמוצגות בספר.
גם נסיעה בכביש צר לאורך החוף סוחטת מדינת ישראל "מחמאה". לאורך הכביש מפוזרות אנדרטאות לאלו שנהרגו בו בזמן בנייתו. אכן, לדעת עומר, הדבר זהה ל..מות פועלי הבניין בארץ. למעט העובדה כי הכביש נסלל על ידי היפנים תוך ניצול מחפיר של העובדים המקומיים.(ראו את ספריו של פלנגן בנושא).
אם יש מקומות שהווייטנאמים בנו בכוח כפיה של חינוך מחדש, לא שמו שלטים ולא שלמו שכר גבוה ותנאים סוציאליים.
נ.ב איני מסכים לזלזול בבטיחות בבניית בנינים בארץ.
הטראומה של עומר מוזרה. היא קשורה לקרב סג'עייה. הוא לא ירה בפלסטינים חפים מפשע, לא ביצע טבח מהאוויר בנשים הרות, ולא אנס שום ערביה. טוב, לדבר האחרון יש הסבר מדעי בדוקטורט של אוניברסיטת חיפה.
הסיבה העיקרית כי נגמרה לו התחמושת, ולא ברור לי למה חיל האוויר המסודר שלנו לא שלח מסוק מחליף.
לקביעה כי מערכת סג'עייה נוהלה בצורה לא תכליתית, אני יכול בהחלט להסכים, אבל אין לי הכלים לבדוק זאת.
הספר מסתיים כאמור בקרשנדו אדיר שמחזק את המוטיב העיקרי שלדעתי מהווה נושאו העיקרי. לא אחשוף אותו לאלו שיקראו בכל זאת ספר זה. ברמז אומר כי הוא היה ססמה של המתנגדים למלחמת וייטנאם.
אני מניח כי הוא ינותח לחיוב בעיתון לאנשים חושבים ויבוקר בכמה אתרים.
דרך אגב, לא אתפלא כי סרט הנשען על ספר זה יקבל מועמדות לאוסקר.

הספר נוגע לעומר וליה, שני ישראלים שברחו מהמציאות היומיומית שלהם ונסעו לשכוח את עצמם או לחפש את עצמם בוייאטנם. הספר מעניין, הוא נוגע לאורך כל הספר בדברים שמעניינים את הציבור הישראלי ונוגעים למציאות שכולנו חלק ממנה למרות שבכלל העלילה מתרחשת בוייאטנם.
הוא מערב בתוכו המון פוליטיקה ודעות חא אובייקטיביות אבל עם טיעונים שגם אם זו לא הדעה שלך גורמים לך לעצור ולחשוב על הדברים שוב .
אני אישית התחברתי אל הספר. אני לא אגזים ואומר שלא יכלתי להוריד אותו מהיד או שהוא ספר חובה כי אני מאמינה שיכלתי להמשיך את חיי גם בלי לקרוא אותו, אבל בהחלט אם הוא נשמע לכם טוב הוא יזרום לכם ואתם תהנו ממנו.