ביקורת ספרותית על שחקן מספר אחת - עטיפת הסרט מאת ארנסט קליין
ספר בסדר

---

בעוונותיי הרבים עלי להתוודות שראיתי את הסרט לפני שקראתי את הספר. סליחה על זה.
ולא די לי בכך, אלא המשכתי להוסיף חטא על פשע וקראתי את הספר עם הכריכה של הסרט! באמת סליחה על זה. יש לי שתי הגנות עיקריות: אחת- לא ידעתי שיש ספר כשראיתי את הסרט (וכשנהניתי ממנו), ושתיים- הכריכה לא באמת משנה, נכון?
האמת שהיא די משנה. בכל הזמן שקראתי את הספר, הפריעה לי האיכות הירודה של הדפסת הכריכה. למי אכפת מהכריכה, אתם שואלים? לאותו אחד שאכפת לו מתרגום מדויק ותעתוק ראוי. ומי שמתרשל שם, מתרשל גם שם. (הוא לא חייב, אבל ככה זה במקרה שלנו.) אני לא מומחית בנושא, אבל מאוד ייתכן שזה הספר היחיד בעולם שמתאר 'ארכאיד'. ספרים אחרים, נגיד, יתרחשו אולי בארקייד.
זה לא קטנוני, כי אין שום ספק שאיכות התרגום הירודה בספר לא עושה עמו צדק ומשווקת אותו באופן שקרי בפני הקהל דובר העברית. חבר'ה, קניתם זכויות על ספר? השקעתם בהוצאה מחודשת? תשקיעו. תשקיעו כמו שפילברג האדיר שלקח ספר בינוני, השמיד אותו לחלוטין ובנה מלשד הרעיון שלו סרט מצוין. העלילה שונתה ללא הכר, האופי קליל הרבה יותר והאיכות- נהדרת.
בחזרה לספר:
הפריעה לי החזרתיות. משחק המציאות המדומה- 'אואזיס', הלוקח מקום מרכזי ביותר בספר, מתואר בפירוט יותר מפעמיים. כשלעצמו אין בעיה עם חשיפת טפחים והיבטים חדשים ככל שהספר מתקדם- זה מאפשר למידה הדרגתית של הקורא מבלי לספק הסברים רציפים וארוכים. הבעיה היא החזרה. כי יש חלקים רבים שמתוארים יותר מפעם אחת. פעם אחת אמורה להספיק כדי שהקורא יבין משהו. לא צריך לחזור על אותם אספקטים כל כך הרבה פעמים. לתאר אספקטים שונים, זה בסדר, אבל תדמיינו שמישהו מנסה להביע את אותו הרעיון במילים קצת שונות שוב ושוב. והוא לא מתקדם, כן? הוא פשוט מסביר את אותו הדבר פעם נוספת. אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה שזה מעצבן?
בעיות ניסוח. חמורות. כמובן, התרגום לא עוזר, אבל נראה שגם במקור לא הצטיין הספר בניסוח מוצלח מדי. למשל, עוד לא השתכנעתי שהסתרת מידע מהקורא כאשר הספר מסופר מגוף ראשון היא משהו שאפשר לעשות. אני מדברת על משפטים כמו, "יצאתי מהחנות והחזקתי משהו, שחשבתי שהולך לפתור את כל בעיותיי." זה לא יוצר מתח, זה סתם מוציא את המספר אידיוט. וכן, לינווד ברקלי, זה היה רמז.
טוב, ההערה הזו באמת קצת קטנונית כיוון שהוא באמת לא עושה את זה הרבה. אבל השגיאה הרטורית הזאת מצטרפת לאחרות: תיאורים לקויים, משפטים פתלתלים, שימוש מוגזם בסוגריים וכולי. צר לי לומר שקליין נופל במקומות אלה רק בחלקים מסוימים- אלה שיש בהם עלילה.
אה, זה לא ספר עלילה, כן? לא ולא, מודבר בשלוש מאות ומשהו עמודים של הצדעה נרגשת לשנות השמונים. הספר לא מלא ברפרנסים למשחקי מחשב, סרטים ושירים משנות השמונים- הוא מורכב מהם, ונמנע מכל מה שיוצר או נהגה לאחר שנת 1989, גג 1990.
כמוני למשל.
בעצם אני ייצוג סביר לאנשי הדור הצעיר אשר לא ידעו את שנות השמונים, כבחורה שבילתה בסך הכול שנתיים וחודש מהמילניום הקודם. לא מבינה מה ההתלהבות המוגזמת מהביטלס (כן, הם טובים, אבל לא ברמת האלילים שעושים מהם), שונאת סרטים חסרי צבע, מתפלצת כששומעת שפעם האינטרנט והטלפון התחברו באותו קו, מעדיפה ויקיפדיה על פני אנציקלופדיה כתובה, מסתגלת במהירות לפיצ'רים חדשים בכל מני אתרים ולא מבינה למה אנשים מתגעגעים למה שקרה כאן לפני כמעט ארבעים שנה. נשים רגע את הנוסטלגיה בצד, זה היה עשור די זוועתי. אני מדברת בעיקר על האפנה המחרידה, אבל גם המוזיקה האלקטרונית לרוב לא עושה חסד עם האוזניים האומללות שלנו. הנידו בראשכם, ספקו את כפיכם, צקצקו בלשונכם, אין בעיה. אנחנו אנשים שונים, בעלי דעות שונות ותאריך לידה שונה. אני לעולם לא ארגיש את מה שתם הרגשתם. או את מה שארנסט קליין הרגיש כשבנה מספר דמויות השקועות עד מעל האוזניים באובססיה מטורפת על תרבות הפופ בשנות השמונים. כי זה נושא החידות שגיבורי הספר מנסים לפתור. וכדי להצליח בהם הם לא נזקקים לכישרון, אומץ רב או לחכמה. בקיאות פשוטה מספיקה. סליחה, לא פשוטה אלא מעמיקה, כזו שניתן להשיג רק באמצעות אובססיה חסרת מעצורים לגבי העבר. לקח לי קצת זמן להבין מה מפריע לי כל כך ברעיון הזה: הרי אם הייתי מוצאת ספר מלא ברפרנסים על תרבות הפופ העכשווית, האהובה עליי, כנראה שהייתי נהנית ממנו. אבל מדובר במה שנקרא guilty pleasure, כיוון שאני תמיד אחשוב על חוסר הפרודקטיביות שבאובססיה כזאת. אין בה שום תועלת, היא רק כובלת את רגלינו לעבר ומונעת מאיתנו לפתח את העתיד. כלומר, בואו נדבר על זה רגע: יש כאן משחק מציאות מדומה. גרפיקה יפהפייה ומשכנעת, רספונסיביות, פירוט מדהים, אפשרויות אינסופיות המוגבלות רק בכוחו של הדמיון, ומה שהגיבור צריך לעשות זה לשחק משחק קווסט מבוסס טקסט. אחי.
אפשר לדון עד אינסוף מה יותר טוב, העבר או העתיד, אבל כשמגיעים לנושא הטכנולוגי אין על מה לדבר בכלל. ומי שכן מעוניין לדבר, שיישלח לי מייל. או פקס בעצם.

שרשת הערות אחרונות: כאחד מהבמאים המוערכים ביותר בעולם כיום וגם בעבר, שמו של שפילברג מוזכר בין דפי הספר. לא יכולתי שלא להבחין בחסרונו בעיבוד לסרט. כנראה הוא מחזיק בדעה דומה לשלי, כי בעוד שאזכורים חיצוניים הם טובים ומועילים לאמינות הספר, אזכור עצמי הוא יומרני, אגוצנטרי ופשוט לא מקצועי. אמרתי את זה בקול לפני כמה ימים, לגבי הראפר הנודע אמינם שמרבה לאזכר שירים שלו בשירים אחרים, ועמית לעבודה שאל אותי כמה כסף אני הרווחתי לעומת אמינם. זה גרם לי לתהות- אין ספק שאמינם מוכשר ממני פי כמה אלפים בתחום ההתמחות שלו, אבל האם זה גורע מהביקורת שלי? האם עלינו להימנע מלבקר יצירה אם איננו מסוגלים ליצור אחת טובה יותר, או לפחת באותה ליגה? אני מקווה שלא, כי זה יהפוך את החיים לדי משעממים ואת האתר המקסים הזה למיותר.
אוי ואבוי, רק לא זה.

» ביקורות נוספות של מרים
» ביקורות נוספות על שחקן מספר אחת - עטיפת הסרט