חזרתי אליו אחרי יותר מעשור.
זכרתי אותו כקסום, אפל, כמלא אווירה ומרתק.
בספר הראשון הרגשתי קצת מאוכזבת. הכל היה איטי כל כך, מהורהר, תהיתי איך צלחתי אותו בפעם הראשונה.
אבל המשכתי לספר השני ונזכרתי.

סגנון הפנטזיה של גאי גבריאל קיי (חוץ מבטרילוגיה הראשונה שלו) הוא סגנון ייחודי ומעניין: הוא בוחר תקופה היסטורית מסויימת, דמויות היסטוריות מסויימות ואז בונה עולם פנטזיה שמבוסס באופן חופשי על אותה תקופה ואותן הדמויות.
הוא ממציא דתות ואירועים, אבל הכל מבוסס - באופן חופשי כאמור - על דתות ואירועים שהתרחשו באמת.
והפנטזיה בספר היא שחקנית משנית: נוכחת מאוד, אבל פועלת מעט.
ההשפעה שלה על מהלך האירועים קטנה מהנפח שהיא תופסת והיא תורמת יותר לאווירה של הספר מאשר להנעת העלילה.
הספר הזה מתרחש בסרנטיום - המקבילה לביזנטיון בתקופת יוסטיניאנוס. המקביל הבדיוני שלו והמקבילה הבדיונית של אשתו תאודורה הם בין הדמויות הראשיות של הספר.
הגיבור הראשי של הספר הוא קאיוס קריספוס, אמן פסיפס המוזמן ע״י הקיסר ליצור פסיפס במקבילה הבדיונית של כנסיית איה סופיה.
הספר מצליח לתאר היטב את אמנות הפסיפס: את התשוקה ליצירה, את תשומת הלב לפרטים הקטנים שהיא דורשת, את החזון, החלום והירידה לפרטי הפרטים.
והספר עצמו בנוי גם הוא כמו פסיפס: מורכב מדמויות משנה ועלילות משנה שאת חלקן היה אפשר להוריד מהספר בלי להרגיש שמשהו במהלך העלילתי חסר... אבל היופי של הספר היה נפגם.
התמונה המלאה, העשירה והצבעונית לא היתה נוצרת.

קריספוס הגיבור המרכזי של הספר חווה אובדן קשה.
אשתו ובנותיו מתו במגיפה.
ההפלגה שלו לסרנטיום היא תהליך דמוי לידה - כואב וקשה, שבסופו הוא יחזור לחיים...
רק כדי לחוות עוד אובדן, מסוג אחר.
ואז, אולי, לחזור שוב לחיים.

בעוד שבחלק מהאירועים הסופר נצמד לסיפור ההיסטורי שעליו בחר להתבסס, הואה בחר סוף שונה מאוד לדמות הקיסר ורעייתו המלכה.
למה נבחר הסוף הזה? גם להם וגם לגיבור הספר?
סוף עצוב עם קורטוב של תקווה מעורבת בו?
מה ניסה הסופר לומר על השאיפות הגדולות של בני האדם: ליצור, לשנות סדרי עולם, להיזכר לנצח, לעומת הבחירה לחיות את החיים הפשוטים: לאהוב, להוליד, להישכח?
אני לא בטוחה, ולא בטוחה שהוא יודע.
כמו אמן הפסיפס שלו, אולי הצטיירה לו תמונה עוצמתית בראש והוא הוכרח להעלות אותה על הדף.
התוצאה היא כמו שזכרתי: ספר קסום, אפל, מהורהר ועם דוק של עצב שעוטף אותו מקצה לקצה.