ספר מעולה
הביקורת נכתבה ביום ראשון, 1 באוקטובר, 2017
ע"י פרל
ע"י פרל
"אני מכיר כל מהלך במשחקך. אינך יכול לעשות דבר לפני יום שני. היה זה דו-קרב בינך לביני, מר הולמס. אתה מקווה להביא אותי לספסל הנאשמים. אני מבטיח לך כי לעולם לא אעמוד בתא הנאשמים. אתה מקווה להביס אותי. אני מבטיח לך כי לעולם לא תצליח להביס אותי. אם תהיה מספיק פיקח להביא עלי חורבן, היה בטוח כי גם אני אעשה זאת לך" ("הבעיה הסופית", עמוד 453).
הספר "שרלוק הולמס - כל הסיפורים א'" מאת ארתור קונן דויל, (הוצאת מחברות לספרות, 2010) הינו למעשה שני קבצי הסיפורים הראשונים המגוללים את הרפתקאותיו של הבלש הנודע ביותר בכל הזמנים, שרלוק הולמס ושותפו הנאמן דוקטור ג'ון ווטסון. בהקדמה מאירת עיניים הנלוות לספר זה, מיכאל הנדלזלץ, מתואר הולמס כחוקר, הקטגור, הסנגור והשופט, ואילו ווטסון הוא חבר המושבעים הבריטי, בן דמותו של הקורא: ישר, תם לבב והוגן, ללא מורא וללא משוא פנים. צמד החמד הנ"ל היווה השראה לסופרים ויוצרים רבים. הסופר ג'ון לה קארה, למשל, העיד כי את ההשראה לדמותם של גיבורו ג'ורג' סמיילי ושותפו פיטר גוילאם שאב מגיבוריו של קונן דויל.
כאמור, המספר הוא דוקטור ווטסון. קצין ורופא בצבא הבריטי. הוא עבר הכשרה כלוחם וקצין ושירת בחיל הרגלים ברגימנט הרובאים המלכותי של נורת'אמברלנד. הוא לחם באפגניסטן במלחמה האנגלו-אפגנית השנייה. ב-27 ביולי שנת 1880, בעת שסופח לרגימנט חיל רגלים אחר, רגימנט ברקשייר המלכותי, נפצע ווטסון בקרב מייוונד, ועדיין יש בגופו קליע שלא הוצא. לדבריו, "חיי הצבא באפגניסטן לימדו אותי, לפחות, להיות נוסע זריז ומיומן" ("תעלומת עמק בוסקומב", עמוד 78).
עם שובו הוא הופך עד מהרה לשותפו לדירה של אחד, שרלוק הולמס שמו ומגלה את הרגליו המוזרים: הניסויים בכימיה, אחסון הטבק בנעל הבית הטורקית, הנגינה בכינור וההתמכרות לקוקאין. בנוסף מתברר כי בעוד ווטסון החזיק בדעה "שאימוני ירי באקדח הינם בילוי שנועד ללא ספק להתקיים תחת כיפת השמים, וכאשר הולמס, באחד מאותם מצבי רוח מוזרים שלו, היה מתיישב בכורסה, כשבידו אקדח בעל הדק רגיש ולצדו מאה כדורי אקדח, ומעטר את הקיר ממול בעזרת נקבי כדור בראשי התיבות הפטריוטיים V.R, הייתי משוכנע בוודאות גמורה שלא היה בכך כדי לשפר את מראה חדרנו ואת אווירתו" ("הטקס של בני מסגרייב", עמוד 335).
יחד עם חברו הטוב הולמס הוא מוצא עצמו נסחף לשורת חקירות שהחשובה שבהם בספר זה היא כמובן "הבעיה הסופית", הסיפור בו לכאורה "מת" הולמס במאבק כנגד פרופסור מוריארטי, האנטגוניסט בקו העלילה הראשי של סדרת הספרים ואויבו הגדול והמתוחכם ביותר של הולמס. הפרופסור עמד בראש ארגון פשע גדול, הקשור כמעט לכל פשע באנגליה, ובתמורה לכסף או לטובות אחרות, דאג לפושע או הפושעים, וניקה אותם מכל פשע. הפרופסור הוא היריב הראשון של הבלש שבאמת השתווה לו. למרות איומיו של מוריארטי, סירב הולמס לנטוש את החקירה כנגדו. אנשיו של מוריארטי ניסו להרוג את הולמס מספר פעמים מפני שהוא מצא די ראיות לחשיפת ארגונו של מוריארטי. לאחר שהולמס הביא את כל הראיות לידי המשטרה, הוא נסע עם שותפו, דוקטור ווטסון, אל מפלי רייכנבאך, אך מוריארטי עקב אחרי הולמס עד לשם והתעמת איתו. לדברי ווטסון, "בדיקה של מומחים אינה מותירה מקום לספק בכך שמאבק אישי בין שני הגברים הסתיים – כפי שניתן היה לשער במצב כזה – בצניחתם מטה, לפותים זה בזרועותיו של זה. כל המאמצים למצוא את גופותיהם עלו בתוהו, ושם, עמוק בתוך היורה מטילת המורא של מים גועשים וקצף תוסס, ישכבו לעד הפושע ואלוף החוק הגדולים בדורם" ("הבעיה הסופית", עמוד 456).
אבל, כידוע שינם עוד מספר כרכים כך שאפשר להניח שלבלש החביב עלינו שלום. הולמס ווטוסון הם צמד מעולה שקשה שלא לאהוב. עוד מילדותי אהבתי את סיפוריו של קונן דויל אודותם (וביתר שאת לאחר שיצאו הסרטים והסדרה הבריטית), כך שסדרת הכרכים הנ"ל היא בגדר קריאת חובה משובחת.
6 קוראים אהבו את הביקורת
6 הקוראים שאהבו את הביקורת
