את הספר רכשתי למרות הערימות לפני מספר ימים בדוכן של סטימצקי במוזלים,
ספר קצת מוזר ובגלל זה הורדתי לו כוכב, כמו שכתוב בכריכה האחורית יש עבר ויש הווה שמתערבבים.
הספר מספר על ילדותה של הסופרת בבת-ים.

התקופה סוף ה-60 תחילת שנות ה-70, כשלא הייתה כל-כך הרבה מדיה אלקטרונית ומכלום שיחקנו, יש בספר תיאורים שמגלגלים של כיסא עשו עגלה ומקרטונים חדר ובית עץ ועוד תיאורים.
לדעתי בין המילים יש הרגשה שהילדה עברה התעללות מינית, אולי אני טועה, ספר מאוד נחמד, היא מאוד אהבה את אחיה, ואחותה הייתה איפשהו ברקע.

ההורים היו ביחסי שתיקה ביניהם, לדעתי האב, חזר עם הלם קרב ממלחמת כיפורים...
למרות זאת אהבתי את הספר, הוא מאוד זרם לי. אני ממליצה תקראו.

דעתי היא, שכדאי לכם להשאיר את הספר הזה על המדף. אני ישר חטפתי אותו מהספריה, כי ד"ר דנה אולמרט ערכה אותו ואני מאוד מעריכה אותה. הפסקתי לקרוא בעמוד 22. ואני מפסיקה לקרוא ספר אך ורק כשאני מזהה שהוא לא טוב. לא אם הוא כבד מדי, לא אם הוא ארכני, לא אם יש קטעים משעממים - אלא, כמו שכבר אמרתי, כשאני מזהה ספר לא טוב.

אני קוראת המון ספרים קשים וכבדים של תומס מאן, דוסטויובסקי,בולגובסקי, וזה בשבילי מסע לעבר פסגת הר, שהדרך אליה קשה ודורשת כוח רצון. אבל כשאני מגיעה אל הפסגה, אני רואה מלמעלה כמה תובנות מעניינות, וזה ממלא לי את הנשמה בסיפוק.
"צעקה הפוכה" לא היה יכול לגרום לי לזה, ולכן הפסקתי באמצע. חבל.