****




כשהילד שלך חולה, כל העולם יוצא מאיזון. מה שנראה חשוב או קריטי עד לפני שנייה וחצי הופך להיות טפל, ומה שנתחב לאיזו מגירה זניחה כתרחיש אימים לא סביר מתגשם במלוא הדרו. התוכניות שעשית להמשך חייך מתאדות מיידית באוויר, ומציאות חדשה לחלוטין נפרשת בפניך, כשרק מפתנה נראה לעין, ואין ברירה אלא לפסוע בתוכה בעיוורון כושל צעד אחרי צעד, בידיעה שבכל רגע התהום עלולה לבלוע אותך בשלמותך. אפשר - אפילו רצוי - להיות אופטימיים, להגיד שהכול יהיה בסדר, לחייך, לעשות מחקרים באינטרנט, למצוא את הנקודות הטובות, אבל היי, בינינו, אף אחד לא יודע באמת מה עלול לקרות, ותחושת החירום, מתודלקת בקורטיזול, מציפה כל תא בגופך גם אם עשית מיינדפולנס רק לפני שעה.

יובל קדוש עבר את זה לפני ארבע עשרה שנים בדיוק. בתו עמית שרק התחילה את כיתה א' חלתה בלוקמיה, והמשפחה כולה נכנסה לסחרור הופך קרביים שנמשך כשלוש שנים וגם טלטל אז מדינה שלמה, עד להחלמתה המלאה של עמית. מההיכרות האינטימית שלי את המקום הזה, אני חושד שזה לא נגמר גם כשזה נגמר, אבל אני לא באמת יודע. התקשרתי ליובל קדוש לפני כמה ימים ואשאל אותו כשיחזור אליי, אם הוא מרגיש שהסיפור הזה באמת מאחוריהם.

למרות ההבדלים הרבים בין הסיפור של משפחת קדוש לסיפור שלנו, לא יכולתי שלא לחוש הזדהות עצומה עם מה שיובל כתב בארבע מאות ומשהו העמודים האלה. לא רק הנתונים היבשים דומים - גם אנחנו גילינו את זה באמצע החיים, גם אנחנו היינו מאושפזים בשניידר באותה מחלקה אצל אותם רופאים, גם יהלי עבר השתלת מח עצם שאחריה סיבוכים אינספור והיה על סף מוות כמה פעמים, גם הזונדה, הלילות הארוכים והתרופות האינסופיות - אלא שגם התיאורים של מה שמרגישים ההורים ומה שעוברת המשפחה בסוג כזה של רעידת אדמה הרגיש זהה לחלוטין. יא אללה, אני אומר לשירי אשתי כל כמה שבועות, מה עברנו, הא?

איכשהו הדבר שהכי נגע ללבי בספר, אפילו יותר מהאירועים המרגשים המתבקשים של ההשתלה, הניצחון או ההפסדים הרבים שבדרך, היה רגע אחד שבו יובל יושב ליד מיטתה של בתו החולה בת השש שמשתוקקת לרגע אחד של נורמליות, ומבקשת ממנו חביתה "כמו בבית". הוא לא מהסס ויורד לסופרמרקט הקרוב, קונה ביצים וחמאה, ואז יושב על גדר למרגלות בית החולים ומטגן לה חביתה על הגזייה שלו מהמילואים. הוא עשה בשבילה עוד הרבה יותר, אבל המקום הזה, שבו אתה כולך נתינה טהורה, אבא במאה אחוז, אדם במאה אחוז, הגירסה הכי טובה שלך, הוא מקום שבאופן כמעט מעוות אני מתגעגע אליו בטירוף, אף על פי שהוא יכול להתקיים רק בקצוות של החיים, בחיכוך מקסימלי איתם.

****

רגע אחד מאז:

חדר המתנה לסי.טי. בבילינסון. המקום הזה נראה כמו סיוט שיצא מסרט של דייוויד לינץ׳. החום של יהלי לא יורד כבר כמה ימים אז באנו לכאן.
לידי איש צעיר שרוע על כיסא גלגלים. הראש שלו שמוט הצידה והעיניים כבויות, חצי עצומות, כאילו זה הסוף, או שאולי הוא מנסה להלחין סימפוניה בכח הדמיון. מבין קפלי החולצה שלו מבצבץ קעקוע כחול גדול על החזה. פעם הוא היה בריא. אולי מתופף או בסיסט בלהקת רוק.
בקצה המסדרון שוכבת אישה קשישה עם חיבור לחמצן על מיטה סתורה וצועקת בקול צרוד שתי מילים שוב ושוב ושוב, שנשמעות כמו ״אולגה״ ו״אוזן״. אף אחד לא נמצא לידה, אף אחד לא מתייחס. היא בת שמונים לפחות.
אני כובש את הראש בטלפון הנייד. לא ליצור קשר עין. מעמיד פנים שאני כאן עם מישהו אחר. אחרי שלוש דקות של ״אולגה״ ו״אוזן״ אני לא יכול יותר ומתקרב אליה.
מה את צריכה? לקרוא למישהו?
קטרקט ננעץ בי. ״אולגה... אוזן... אולגה״.
כואבת לך האוזן?
״אולגה״.
אני מסתכל מסביב. סניטר מתקרב. הוא ניגש אליה ואומר בגסות, איך קוראים לך?
״אולגה״.
עוד מעט תעשי צילום. יקראו לך.
״אולגה״.
הוא מושך בכתפיים ומתרחק.
״אולגה״.
איי אם גרוט.
בינתיים אני מנצל את ההזדמנות ונסוג בחזרה אל הכסאות בצד, ואל הטלפון הנייד. אולגה צועקת משהו לא ברור. לא ״אולגה״ ולא ״אוזן״. זה נשמע כמו ״תביא לי מים״. אני הולך למתקן המים, מוזג חצי כוס ומתקרב אליה בזהירות, כמו אל חולה צרעת או כלב פרא. תביא, היא חורקת, ומלקקת את השפתיים. אני מחפש גישה מסביב לצינורית החמצן. היא מוציאה לשון, כמו צבה ישישה. קר, היא אומרת. קר. חלק מהמים נשפכים לה על החולצה, ופתאום אני שם לב שהמכנסיים שלה מופשלים, ומסתכל לכיוון אחר. קר, היא יורקת. אני הולך ומוסיף לה מים רגילים מהמתקן וחוזר. קר, היא מתעקשת. קר. אין לה הכרת תודה בעיניים. אולי כן, אני מתקשה לראות. הלב שלי דופק בגועל וחרדה. לא כמו צדיק. כמו מישהו שנקלע לפיגוע. אני מקווה שדי לה. חוזר לשבת בלי להביט לאחור.
עוד מעט יהלי ייצא מחדר הצילום ונחזור במהירות לרחם המנחם של שניידר.
הכול יחסי. הכול יחסי. אין גדול ואין קטן. אין הרבה ואין קצת.
אני מכווץ. יושב קפוא בכסא. הלוואי שהייתי יכול לעשות משהו. לירות זיקוק אדום לאוויר, או לפזר על הרצפה אבני חצץ בצורה של המילה ״הצילו״. שמישהו יעבור עם אונייה או מטוס, וייקח לפחות את אולגה.
עוד מעט נצא לשמש.

****

לכל מי שקוראים את המילים האלה, כמה מילים חשובות. לפני הכול, ובוודאי לפני שאתם מוצאים את עצמכם באונקולוגית ילדים (או מבוגרים, אבל לכם זה לא יקרה): עכשיו, תושיטו את היד ותתקשרו לסוכן ביטוח. שני הביטוחים העיקריים שאני באופן אישי ממליץ עליהם לכל בני המשפחה הם ביטוח רפואי משופר (תרופות מחוץ לסל, ניתוחים והשתלות בחו״ל וכן הלאה), וביטוח מחלות קשות. במחיר זעום, אפסי כמעט, אתם קונים כיס אוויר, שאותו תוכלו לנשום במקרה שתגלו שילדכם זקוק לתרופה יקרה, טיפול מציל חיים בחו"ל או "רק" לבלות חודשים ארוכים או יותר בבית החולים (או מישהו אחר מבני המשפחה. או אתם) ושכל מה שדמיינתם על חייכם התעופף ברוח. שירי ואני יכולנו להרשות לעצמנו לעזוב את העבודה ולהתמקד בטיפול ביהלי, 24/7, וכמעט שלא להזניח לגמרי את הילדים האחרים. אתם לא רוצים ללכת לעבודה כשבן הזוג או הילד שלכם עובר כימותרפיה, תאמינו לי. ואתם לא רוצים ליפול למעמסה על המשפחה, או למכור את הבית, או להיכנס לחובות בעקבות הלוואות ענק. אתם לא. אז תעשו ביטוח. עכשיו.

****

ולגבי הספר - כדאי מאוד לקרוא, גם אם ילדכם לא חלה. פרופורציה על החיים.

ותהיו לי בריאים, אה?

יובל ונעמי קדוש ההורים של עמית. עמית קדוש שבוודאי זכורה לכולנו אחרי שמדינה שלמה נרתמה למצוא לה מח עצם ללא הצלחה . בסופו של דבר הם נסעו לארצות הברית ושם הצליחו להציל את עמית.

יובל אבא של עמית כתב ספר שבו הוא מספר את כל סיפור המחלה התהליך והריפוי הכל כך מיוחל וכל זה בדרך מרגשת וקלילה שכיף לקרוא אבל הדמעות לא מפסיקות לרדת. הספר נפלא סיימתי אותו ב 3 ימים ונהנתי להכנס לתוך המשפחה ולחוות דרך הכתיבה של יובל את כל מה שעבר עליהם.

ממליצה בחום לקרוא את הספר