****




אולי שליש מילדותי ביליתי בחלומות בהקיץ על יכולת תעופה, יריקת אש מאצבעות הידיים, מסעות בזמן או לחלופין כיסים מלאים בכסף שאינם מתרוקנים לעולם. אחד הזכרונות המוקדמים ביותר שלי כולל בין השאר לבישת מדים של גיבור-על - מכנסיים וחולצה לבנים, וחגורת שמלה אדומה עצומת-אבזם מאמא, וריצה חפוזה החוצה חמוש בכוחות עליונים כדי לעזור לחפים מפשע במלחמתם אל מול כוחות אופל אימתניים. הייתי, אני מניח, כבן חמש או שש.

ברנדון סנדרסון המשיך לחלום. לגיבורים בספריו השונים יש כוחות-על, שחלקם מטופשים בדיוק כמו בדמיונו של ילד בן שש. אלא שסנדרסון כותב כל כך טוב ודמיונותיו הכתובים מוחשיים כל כך, שקל מאוד להתמכר ולהיעלם בתוך העלילות המופרכות שהוא מחבר. איזו רעה יכולה לצמוח מכניסה-לרגע לתוך עולמות שבהם אנשים יכולים לשלוט במים ואש או לדחוק את האוויר ולעוף בו? נכון שזה קורה גם בקומיקס, או בסרטים שנגזרים מקומיקס כמו אקס-מן והנוקמים, אבל למעט נסיונות של כריס נולאן לכתוב מחדש את הטוב והרע המוחלטים בקומיקס של באטמן או סופרמן ולהעניק להם איצטלה מיוסרת עם גוונים אפורים של מוסר וצדק יחסיים, לא באמת נתקלתי במישהו מבוגר שמבוסס בבוץ הקצת אינפנטילי הזה ברצינות ובחן כה רב.

זה ילדותי, זה טיפשי, אפילו פתטי, כמו לראות מבוגר מחזיק מטוס צעצוע ומוציא קולות של פיצוצים ויריות, אבל איזה כיף זה, ראבק. כמעט שכחתי כמה, כי כשאתה מבוגר, הזלזול בטיפשי גובר על ההנאה ממנו, אז הפסקתי, כמעט לגמרי, לדמיין. לא רק מה הייתי עושה אילו היו מפטרים אותי מהעבודה, אלא מה הייתי עושה אילו הייתי מגלה בבוקר אחד שאני יכול לירות לייזרים מהעיניים או להיות רואה ואינו נראה. זה כל כך מבאס שאני כבר כזה זקן, ומפרקי הדמיון שלי חלודים וחורקים, בדיוק כמו בעליהם. אני צופה בילדים שלי לפעמים, קופצים על הספה בסלון עם מקלות פלסטיק, צורחים לחשים מ"הארי פוטר", ומוכנים, לפחות מנטלית, לאפשר לעצמם התפשטות זמנית מגלימת-המציאות (שלי הפכה כבר לעור שני) ולדמיין. לדמיין, שהם הארי פוטר. שיש ללחשים שלהם כוח. שיש עוד מסתורין וקסם בעולם הזה, ולא רק בית-ספר וארוחת ערב בשבע ושיעורי-בית וללכת להתקלח.

הספר הזה, שני בטרילוגיית "מלחמת-הנפילים", ממשיך מהנקודה בה הסתיים הספר הראשון, ובה חבורת הנוקמים בראשותו של ג'ון פטראוס, מבושמים מנצחונם על לב-פלדה, יוצאים מניוקאגו (לשעבר שיקאגו) לעבר מה שהיתה פעם העיר ניו יורק כדי להילחם בנפילים (בני אדם שזכו לכוחות-על) שמאיימים להשמיד את העיר. אם הספר הראשון היה כיף טהור, פחות מורכב מבחינת הדמויות או הקונפליקטים שהנחו אותן, אז כאן אנחנו מגלים עוד (אבל בדיוק כמה שצריך, כי בכל זאת יש עוד ספר נוסף לטרילוגיה) על הסיבות להיווצרות הנפילים ועל האפשרויות שעומדות בפני מי שרוצה להתעמת איתם. כמו בספרי "דרך המלכים" וטרילוגיית "הערפילאים", גם כאן סנדרסון אינו מסתפק רק בכתיבה של אקשן טהור (והוא עושה את זה נפלא) אלא נוגע בכל מיני אספקטים שנובעים בהכרח מההחלטות הספרותיות שלו - מה היה קורה אם היו מופיעים באמת - במציאות המדעית וחסרת ההומור שלנו - אנשים בעלי כוחות על אמיתיים? מה זה היה אומר על הדת שלנו, על האמונה (או חוסר האמונה) באלוהים ובכוחות עליונים? מה זה היה אומר על ערכים כמו שוויון וחופש? ומה לגבי מוסר? האם מי שיש לו כוחות-על מחוייב גם להשתמש בהם לטובה או שהכוח משחית בהכרח?

למעט כמה נקודות (בודדות, אבל בכל זאת) שבהן סנדרסון חוצה לצערי את הגבול ונופל לבורות של דביליות-יתר (כמו בדיחות מפגרות של הדמויות או סתם גיחי-גיחי לא ברור), הספר נפלא ומאוד מעניין. האקשן מופרך ומצויין, והבסיס העלק-מדעי שלהם משכנע את מי שרוצה להשתכנע, ומשתפר ככל שהספר מתקדם. דברים שהיו נראים פשטניים או שרירותיים בהגזמה מקבלים פתאום הסברים מעוררי מחשבה ממקורות בלתי צפויים, והדמויות מתפתחות בהתאם.

רכשתי את הספר בגירסה שלו לקינדל, וגם את הספר האחרון בסדרה שייצא לאור, כך הבנתי, בעוד חודש בערך. למי שקשה לקרוא באנגלית, בשורות טובות - בהוצאת "אופוס" מוסרים שהספר הנוכחי יוצא לאור בעברית ממש בימים אלה, במקביל לחלק השני בסדרת "דרך המלכים" של סנדרסון.

יש לאן לברוח!


****