***
ג'ק ריצ'ר לא אמיתי. ממש לא. אתם יודעים את זה, נכון? הוא לא אמיתי כמו שקטניס אוורדין לא אמיתית, כמו שג'יימס בונד לא אמיתי, וכמו שברוס וויליס לא אמיתי, אולי באף אחד מהסרטים שהוא שיחק בהם, כולל ג'ון מקליין מ"מת לחיות", סרטים שבהם הוא משחק את השוטר-לשעבר הריאליסטי כי הוא בעייתי ושתיין וחסר נימוסים שנקלע שלא באשמתו לאירועים שבהם הוא יוצא גיבור. הוא לא גיבור והוא לא כלום. הברוס וויליס האמיתי קם בבוקר ומגרבץ ויש לו ריח מהפה וכשהוא הולך להשתין יש לו טלפון מהסוכן שלו שמבשר לו שפשוט אין סרטים ממש טובים בסגנון שהוא רגיל אליו, כי הוא כבר בן שישים בשנה הבאה. ברוס וויליס משהק והזרם של הפיפי שלו ניתז הצידה ומטפטף על קרש האסלה, וברוס וויליס מקלל ומנגב את הטיפות עם חתיכה של נייר טואלט כי הוא מתפדח מהפורטוריקנית שבאה לנקות לו את הבית.
וג'ק ריצ'ר? נכון. אין כאלה. אין מישהו כזה ולא יכול להיות. אני יכול לבלוע שוטר צבאי לשעבר, חזק ושקט שמסתובב בארצות הברית בטרמפים. אבל כל מה שקורה לו הלאה, נו, באמת. הדיבור שלו יותר מדי סטואי ומדוייק ואנליטי, והסיכונים שהוא לוקח, למרות הניתוחים המדוייקים, גם זה לא קורה. אין אנשים כאלה, ולמרות שכזה חזק וגיבור הייתי רוצה להיות בעצמי (ואולי זו אחת הסיבות שאני קורא את הספרים האלה כי אני רוצה להזדהות איתו כמו שאני עושה לכל גיבור בכל סרט שראיתי) - אני לא מאמין לו. הוא אמיתי בדיוק כמו פיית השיניים שהילד שלי בן החמש וחצי רוצה שתבקר אותו בלילה. ואפילו הוא יודע בוודאות שהיא לא קיימת, וכמוני, מוכן להשעות את אי-האמון הזה למשך כמה שעות כדי לקבל מתנה כשנופלת לו שן. כי זה כיף.
ניק סטון, לעומת זאת, קיים. קיים לגמרי. הוא גם גיבור של ספרי פעולה, אבל נמצא בקצה השני של הסקאלה מבחינת אמינות, אולי 180 מעלות מג'ק ריצ'ר. הוא גיבור מהסוג שאני באמת מאמין שקיים שם בחוץ. גיבור לא גיבורי בכלל. הוא אפילו לא אנטי-גיבור כמו הארי הולה. אולי גם הוא חייל לשעבר, אפילו חייל קומנדו, אבל הוא רחוק מלהיות גיבור. הוא לא שנון, הוא לא חכם, הוא לא אנליטי במיוחד, הוא לא מנסה לפתור תעלומות רצח, הוא לא הורג את הרעים ומאפשר לקורא זיכוך קתרזיסי. ה"נוסחה" של הספרים האלה של אנדי מקנאב היא אחרת לגמרי. ניק סטון בדרך כלל עובד מאחורי הקלעים, לבדו, כי הוא חייב. כי הצרות מוצאות אותו - אבל לא כמו הצרות שמוצאות את ריצ'ר, שמאפשרות לו לפתור אותן יחד עם סוכנת אפ.בי.איי. חטובה. הוא יודע מה קורה בעולם, כמה עולה לאטה בסטארבקס במולדבה, ומי קונה אותו, ואיך למצוא בן של אוליגרך מוסקבאי שנחטף עלי ידי פירטים סומלים. בחיים של ניק סטון אין אפילו טיפה של בולשיט. אם הוא יורה (אם יש לו נשק בכלל), הוא בדרך כלל לא פוגע. הוא מתכנן - והתכניות שלו מתחרבנות בצורה עגומה והגיונית לחלוטין. הוא חוטף מכות איומות בכל ספר. בקרבות לחיים ולמוות שאין בהם ולו צל של פאתוס, בעיטות מסובבות או משפטים שנונים ורבי משמעות. יש בהם ציפורניים לעיניים, זיעה ורוק וקיא ושלטי-טלוויזיה שנדחפים לתוך הפה, וזה אפילו לא מצחיק. זה עירום וברוטלי ואלים ואמין לחלוטין.
אני מרגיש כאילו אני היחידי שקורא את הספרים של אנדי מקנאב. אף פעם לא פגשתי מישהו שאני יכול לחלוק איתו את החוויות האלה, ולא ברור לי למה. הספר הזה הוא מספר 15 בסדרת הספרים של ניק סטון, ולמרות שהוא יחסית בינוני ביחס לאחרים, יש כמה ספרים בסדרה הזאת שהוציאו לי את האוויר מהריאות עמוד אחרי עמוד. כל הספרים כתובים נפלא והם בהחלט יוצאי דופן, אמינים לגמרי ונטולי-חרטא באופן ספקטקולרי. ובכל זאת, הסיבה שאני קורא את הספרים האלה היא בראש וראשונה השפה. חייבים לקרוא את הספרים האלה באנגלית. נדמה לי שבלתי אפשרי להעביר את כל מנעדי השפה הגסה, הברוטאלית ומלאת ההומור שמקנאב משתמש בה לעברית מבלי לאבד לפחות חצי בדרך. קיפלתי כמה אזניים בספר כדי לצטט כמה פנינים, אבל חזרתי בי. זה עניין של טון מתמשך שעובר בכל הספר, חיתוך דיבור שהוא חצי צבאי, בריטי מאוד, בלי שומן, ברוטלי כמו בטון מזויין ומשעשע בדיוק במינון הרצוי כדי לא להיות מצחיק אבל שיתעורר בך חיוך פנימי קטן של עונג.
אני בהחלט ממליץ למי שלא מכיר, ויכול להרשות לעצמו ליהנות מספרים מצויינים באנגלית בלי לאכול על זה סרטים - להתחיל עם ספר מספר 1 בסדרת "ניק סטון" - Remote Control, ולהמשיך עם הספרים הלאה למקומות שהם לחלוטין בלתי צפויים. למי שמתבאס מהאנגלית, remote control ועוד כמה ספרים מהראשונים בסדרה יצאו גם בעברית, אבלו קחו עצה מסוכן ביטוח מנוסה (המציג הינו שחקן) - לכו על האנגלית ולא תצטערו. באחריות.
****
