את האפ ולנארד הכרתי דרך הסדרה קצרת-הימים באמזון, שהתבססה על שלושת הספרים הראשונים בסדרה. לפני כן לא שמעתי על הז'אנר שנקרא "נואר ביצות", אבל זה אחד הדברים היפים בסיפורי מתח: צריך הרבה מאמץ, הרבה יכולת, הרבה כישרון, אבל זה אפשרי לקחת סיפור שנטוע חזק-חזק ברקע תרבותי מסויים, ולשתול אותו ברקע תרבותי אחר. מערבון בחלל, או סיפור התבגרות של אנשים זקנים, או סיפור מלחמתי בבית-ספר תיכון, או במקרה הזה - נואר שמתרחש באזור הביצות הכפרי של מזרח טקסס.
האפ ולנארד הם לא הבלשים שאנחנו מכירים. הם לא שוטרים ולא בלשים פרטיים, לא חתולי-רחוב שמפלסים את דרכם בסמטאות העירוניות עם אקדח בכיס וסיגריה בזווית הפה, ואם לומר את האמת הם שני בטלנים ליצנים למחצה. האפ - סטרייט, לבן, היפי מזדקן, צלף מיומן ששונא כלי-נשק, מומחה להאפקידו ששונא אלימות, משתמט מטעמי מצפון ומתבכיין מטעמי נשים. וחברו הטוב לנארד: שחור, גיי, לוחם מארינס לשעבר, קשוח כמו מסמר, לא סובל שטויות של אף אחד ושונא את כל העולם. ואיכשהו שני החברים הכי טובים מילדות, אחים מהורים שונים האלה, אחרי שהמסע שלהם מתחיל כשהם מפוטרים מעבודתם כקוטפי-ורדים בשדות מזרח טקסס (הסופר אפילו לא נתן להם להיות חקלאים נורמלים) - לוקחים את המופע הקומי שלהם לפתור תעלומות רצח.
בספר הזה, שהוא השלישי בסדרה, האפ ולנארד יוצאים לעיירה בשם גרובטאון כדי לברר מה עלה בגורלה של האקסית של האפ, עורכת דין לוחמנית, שעקבותיה נעלמו. כשהם מגיעים לשם מתברר שמדובר בעיירה שהזמן שכח, עיירה קטנה ורקובה שבה הקלאן חי וקיים והעולם מתנהל כמו בדרום הישן עם שריף מושחת, בריונים כפריים אלימים, אנשי קלאן לובשי-סדינים ובוס גדול ומלוקק שמנהל את העניינים. וכמו סיפור נואר טוב, הדבר החשוב פה הוא לא היריות, המכות והמרדפים, אלא המלחמה הפנימית. מערכת היחסים בין שני החברים המנוגדים כל כך, ובין שניהם לבין העולם העויין עד אימה.
נהניתי לקרוא והתעצבנתי מכך שהסדרה אינה מוכרת יותר, שקשה להשיג את הספרים בארץ, ושהסדרה באמזון בוטלה. ללא ספק אזמין את שאר הסדרה.