סיפורו של גור אריה סופר לי בהיותי פעוטה,בת שנתיים או שלוש.
ועדיין ממרחק השנים אני שומעת את קולו של סבי בכל פעם שאני חוזרת לקרא בו
כילדה אהבתי את הציורים ואת הסיפור שמעתי דיקלמתי עם סבא "ירוק,סתם צבע של עצים.." וצחקתי בכל פעם מחדש
גור אריה מתקנא בפסים של גור נמר ומתעקש כמו כל ילד קטן "אני רוצה פסים של שוקולד,רוצה ורוצה!"
למרות ההסברים של אימו והכעס של אביו הוא יוצא לחפש פסים..
הוא מתיעץ עם הצבה,שהיא החיה הזקנה ביותר בג'ונגל(ומאוד דומה בציורים לצבה בסיפור שלא נגמר)
הוא מדבר עם התוכי כמובן בגלל צבעיו
ומחליט לצאת למרות הסיכונים למסע אל הכפר,למצוא צבעים,הקוף מסכים לצבוע פסים על גבו
בתחילה החיות לועגות לו על התחפושת,הלעג הופך להערצה כשהקוף מספר על מסעו של הגור לכפר.
גור אריה הגיבור! ובסופו של המסע (ושל הספר) מתחילה לצמוח רעמתו של גור אריה,והוא נקרא עלם-אריה..
כן....גם היום הוא מצחיק,אבל כבוגרת מצאתי בו רבדים נוספים..
היחס של הורים לילד עיקש.מרד של תחילת התבגרות.לעג של הסביבה לשונה.
יופי של ספר!