יש ספרים שלא רק מספרים סיפור אלא הם מציבים לנו מראה מול הלב , וכזה היה לי ספרה של צפי טימור טביעות רגל שקראתי בגמיעות קטנות , באתנחתא ובהפסקות , כי לא היה קל לי לשוב ולקרוא ולחוות במקום בו הזכרונות והכאב מתערבבים זה בזה , שהזכירו לי את היום שאיבדתי את אמי ז"ל , והזמן שעובר אינו משכיח ומקהה את הכאב אלא פוער בתוך הלב חלל עצום של חוסר שאינו נגמר אלא גדל ומתעצם ....

בכתיבה עשירה ועמוקה ,עדינה ורגישה הפורטת על נימי הנפש, כזו שמאפשרת להיכנס עמוק אל תוך עולמה של הגיבורה הראשית היא כותבת את ממואר הנוסטלגי של חייה , בהתרפקות על זיכרונות בנוסטלגיה של תל אביב בשנות החמישים ואת מסע הפרידה שלה מאמה האהובה , תוך כדי צלילה אל מחוזות ילדותה, בקורות חייה של משפחה קטנה המכילה בתוכה אמא אבא אותה ואת התאומה שלה מה שמאוד נגע לליבי והחזיר אותי שוב לאותה נקודה בה איבדתי אני את אמי ז"ל .

הספר נע על ציר הזמן וכביד האומן בטשטוש גבולות של זיכרון צפי מעבירה את הדמות הראשית ובכלל את הדמויות לידי תהליך של התבוננות ,שמוביל אותם להבנה מחודשת של הבית שלהם בעבר מול הבית בו עומדים היום דרך ציון נקודות משמעותיות היא נוגעת בנושאים חשובים כמו :זהות , שייכות , קשרי משפחה ,טראומה ופיוס .

הספר היה לי מסע פנימי שנפתח בצעד אחד קטן והסתיים בהבנה גדולה על מי אני באמת , באמפטיה והמון הזדהות , שדיבר אלי בעוצמה , כי הוא נוגע בדיוק באותם מקומות שעד היום פועמים בי , דרך סיפור על מסע אישי , על טביעות שהעבר הותיר בנפש , שהפך עבורי לצעד נוסף בתוך הדרך הארוכה של ההתמודדות

טביעות רגל ספר שכולו געגוע , ביכולת שלו להיות גם אישי וגם רחב ,גם כואב וגם מנחם .

יצירה מרגשת שנגעה לליבי באמפטיה והזדהות עם השכול והאובדן העצום , בו מצאתי את עצמי פוסעת לצד הגיבורה , ומרגישה את כובד צעדיה, דרך כתיבתה של צפי שובת הלב והנשמה שחיברה אותי לזכרונות ילדותי אשר קולם הדהד דרכה .
ספר שיזכיר לכולנו את החיים בבית הורינו והפרידה ממנו ! מומלץ בחום !

כשאנחנו כותבים על המתים שלנו אנחנו מחזירים אותם לחיים ולו לפרק זמן קצר, ולא משנה אם זה רק על הנייר. המילים הם כמו דפיברילטור. וכשאנחנו כותבים ספר ממואר על המתים שלנו, על אהובינו, אנחנו לא רק מעלים את זיכרונם, אנחנו נותנים לאחרים הזדמנות להכירם. הרגשתי שהמילים בהן כתבה צפי טימור את הסיפור מצאו אצלי את מקומן המדויק.

אישה חוזרת אל בית ילדותה הריק. בחצר, על עץ האורן תלויה מודעת אבל אשר שמה של האם מתנוסס עליה.

היא נכנסת לבית, מתיישבת על הספה בחדר ילדותה, כשלפתע שומעת "שלום."
והנה עומדת שם ילדה קטנה לבושה בשמלה צהובה עם הדפס של תותים. היא תיקרא "הקטנה". האישה פוגשת את בת דמותה הקטנה, מי שהיתה פעם. אבל אני הרגשתי שלקטנה יש עוד תארים. קטנה ביחס לאחותה התאומה, מיכי, וקטנה כבת לוויה בהווה, עימה מנהלת דיאלוגים. ויש משהו חכם בשימוש בקטנה הזו כדי לספר את הסיפור. היא משמשת כמעין חַיִץ רגשי מהדברים.

בבית הזה, ברחוב ארלוזורוב בתל אביב, גרה פעם משפחה קטנה. הורים וזוג תאומות. מיכי ופיצי. טימור מתארת בית מלא באהבה, הורים שידעו להעניק חום ביטחון ואהבה. משפחה מלוכדת שאהבה חברת אנשים, אהבה לארח. ההורים היו מגוננים אך ידעו גם לתת לבנות חופש פעולה וסמכו עליהן.

טימור לוקחת את הקורא איתה למסע פרידה. פרידה מהאם האהובה, אליה היתה קשורה מאוד, פרידה מבית ילדותה שעוד רגע יימסר לאנשים זרים אשר ייכנסו לגור בו, ופרידה מילדותה, מפרק חיים שלם. המתים לא רק הולכים מאיתנו, משהו מת גם בתוכנו, הם לוקחים חלק מאיתנו.

וזו לא רק הפרידה מאמא, זו הפיזית. זו פרידה מתמשכת, בחלקים. זה לרוקן את הבית, למיין חפצים, למסור אותם, להכין את הבית לאנשים אחרים. אלו שיעורים בהתפרקות כל יום מחדש. זה כמו סיכה הננעצת שוב ושוב ושולחת הבזק של כאב באותה הנקודה. כי החפצים, על אף שהם דוממים, נשאר בהם משהו מרוחו של המת. אם זה צעיף עם ניחוח קלוש של בושם, כתם שוקולד ישן בן עשרות שנים שנשאר לנצח במחברת המתכונים, או הזיכרון הכרוך בין דפי אלבום הבולים הישן בהן סידרו התאומות בולים יחד עם האב בשבתות חורפיות ותוך כדי סידור הבולים לימד אותן האב על הארץ ממנה הגיע הבול.

טימור מזכירה בספר כמה פעמים את הפמוטים של האם ואיזו חשיבות יש להם עבורה, וזה כל כך סמלי, כי יש בספר המון אור אותו מצליחה טימור להעביר לקורא.
ברכה מנדלסון, לא הכרתי אותך, אלא דרך המילים היפות בהן כתבה בתך את הספר, ואני בטוחה שהיית מתגאה בספר הזה שכתבה, שמרגישים שכל מילה בו נכתבה באהבה וגעגוע אינסופי.

ברכות להוצאת "רימונים" על הסדרה הממוארת החדשה, שזו לה הסנונית הראשונה.