מה עושה אדם בן שבעים שכתב כבר ארבעים ספרים, רובם מצליחים מאוד, ורוצה לכתוב עוד? או שלא רוצה, אבל אין לו פנסיה וכל התמלוגים התבזבזו? מה יעשה סופר של מותחנים משפטיים שכתב כבר ארבעים ספרים וכל הרעיונות שלו התבזבזו כבר בספרים הקודמים, ובכלל למי יש כוח להכיר את כל החידושים שיש היום?
אני מניחה שניחשתם נכון. במקרה כזה הולכים על שיטת המיחזור. כלומר הולכים אחורה שלושים שנה וכותבים ספר המשך לספר הראשון שכתבתם. ואז גם לא חייבים למקם אותו בהווה, אפשר למקם אותו בעבר כלשהו וזה יהיה עדיין עתיד מבחינת הגיבורים של הספר ההוא. הכי סביר והגיוני. ג'ון גרישם התפרסם לראשונה לאחר שהצליח לפרסם את הספר "עת להרוג", שאותו כתב בעקבות אירוע משפטי שהיה עד לו בעבודתו כעורך דין. ההתחלה לא היתה פשוטה, משום שהספר נדחה שוב ושוב על ידי הוצאות לאור, אבל בסוף פורסם והצליח. הספר השני, "הפירמה" כבר התפרסם בקלות והיה רב המכר של שנת 1991. את כל זה למדתי מויקיפדיה, אגב.
הספר "הפירמה" מופיע באתר עם ארבע עשרה ביקורות, אף אחת מהן לא ארוכה יותר משלושה משפטים. כנראה הספר ישן מדי, או שגם מי שאהב אותו לא טרח להשקיע בכתיבה. כך או כך זה מראה על הספר. הכרנו אץ מיץ' מקדיר (בסרט גילם אותו כמובן טום קרוז) שהיה עורך דין צעיר, שאפתן וחכם ביותר, וגם נשוי ביותר לאבי, שהתקבל לעבודת החלומות בפירמת פרקליטים מצוינת ואז מצא את עצמו נאבק בפירמה עצמה מצד אחד ובמשטרה הפדרלית של ארצות הברית מהצד השני. בספר הנוכחי עוברות כך וכך שנים, אנחנו בשנת 2005, מיץ' מקדיר הוא עדיין עורך דין מצליח, עדיין בפירמה ענקית, עדיין נשוי לאבי שילדה לו בינתיים את תאומים שעכשיו הם בני שמונה. הכל הולך על מי מנוחות עד שמיץ' מקבל על עצמו לטפל בתיק משפטי של חברת הנדסה טורקית שבנתה גשר מיותר לחלוטין בלוב, וכעת פותחת תביעה נגד ממשלתו של מועמר קדאפי שלא טרח לשלם. מיץ' נוסע לללוב עם ג'ובאנה שהיא עורכת דין צעירה ותוססת וגם ביתו של שטתף איטלקי בפירמה שאחראי על התיק תורכיה VS לוב, וגם חולה בסרטן ובגלל זה לא נוסע בעצמו. ואם לא היה מסובך עד עכשיו אז בזמן שהם שוהים בלוב גו'באנה נחטפת.
כבר העליתי פה לא אחת את העניין לקרוא מותחנים בכלל ומותחני חטיפות בפרט בישראל פוסט שבעה באוקטובר. השאלה עולה במלוא עוזה בשבוע שבה שוחרר החייל עידן אלכסנדר לאחר 580 יום בשבי החמאס בזכות זה שהיתה לו אזרחות אמריקאית, ועל עיסקה סיבובית שכללה שוחד מטוס לנשיא אמריקאי ג'ינג'י, נמר סעודי מתנה, חוזי רכישה של מאה ושישים מטוסי בואינג ותועפות שבבי מחשב. בקיצור - מי צריך דימיון כשהמציאות כל כך היסטרית, מתעתתעת ולא צפויה. לעומת זאת עורכת דין איטלקיה ויפה ששוהה בשבי ארבעים יום בלי מקלחת, שהשובים שלה מקפידים לשים חתימת זמן בסרטון שהם שולחים, ומבקשים סכום צנוע של מאה מיליון דולר נראים קצת ילדותיים ומובנים מאליהם. מאז מועד עלילת הספר מועמר קדאפי הוצא להורג באירועי האביב הערבי בלוב בשנת 2011, הומצאו טלפונים ניידים שיש בהם מעקב מקום והקלטה גם כשהם כבויים, ועוד, ולכן העלילה נראית קצת מיושנת. היא גם חסרת היגיון וקשר, החיבור לפירמה הראשון קלוש למדי, והמתח לא באמת קיים. אז עם כל הכבוד לגרישם (ואחרי ארבעים ספרים יש כבוד), אפשר לעבור לספר הבא. או להחליט לפרוש בגיל שבעים, זו גם אופציה.
