ביקורת על הספר "האש הסודית" של קרינה רוזנפלד וסי ג'יי דוהרטי


תקציר:
סשה יודע בדיוק מתי הוא הולך למות. הוא אפילו כבר עשה את זה. המון פעמים. בקיצור, הוא עומד למות ממש ממש בקרוב.
מסתבר שהיחידה שיכולה להציל את סשה ממותו המתקרב היא לא אחרת מטיילור. אבל טיילור לא יודעת את זה. גם לא סשה. הם מעולם לא נפגשו. טיילור גרה עם משפחתה בעיירה שקטה באנגליה וסשה נמצא בצרפת.
ולא רק זה, גם טיילור מגלה על עצמה ועל משפחתה גילוי די מפתיע.
"האש הסודית" הוא הספר הראשון של הסדרה שכתבו סי ג'יי דוהרטי וקרינה רוזנפלד.
יש גם את הספר השני "העיר הסודית". ואם אני לא טועה יש רק שניים בסדרה.

אז אני אתחיל בזה שכמובן כמובן קראתי את הספר הזה בשביל סי ג'יי דוהרטי, כמו כולם בערך. היא סופרת מדהימה, מה אני אעשה?
וכמובן שבזכות הספר הזה הכרתי את הסופרת קרינה רוזנפלד, שהיא מדהימה לא פחות.
והספר הזה ממש לא איכזב. האמת שבאתי אל הספר הזה בציפיות נמוכות כי ממש לא רציתי להתאכזב ולהתבאס ממנו. אבל הוא לגמרי הפתיע אותי לטובה.
אני רוצה לציין גם שממש התחברתי לדמויות שם. הן כתובות כל כך טוב וכל כך אמיתי.
ובקיצור אם אהבתם תיכון לילה, תקראו האש הסודית. סתם, זה ממש לא דומה. אפילו לא קצת. אבל אני די בטוחה שכל מי שקרא את הסדרה הקודמת של סי ג'יי דוהרטי, בהחלט יוכל להתחבר גם לזו. ממש ממליצה!!
קריאה נעימה.

~עלול להכיל ספוילרים~
זה הספר הראשון של סי.ג'יי דוהרטי שאני קוראת. אף פעם לא קראתי תיכון לילה, אז אין לי איזושהי דעה קודמת עליה ועל הספרים שלה.
ושלא נדבר על זה שעל קרינה רוזנפלד לא שמעתי בחיים שלי עד שהמוכרת בחנות המליצה לי על הספר הזה. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו שם. לפני כן קניתי רק את "הקוסם האחרון" ו"נסיכת האפר" (אני מניחה שאני אכתוב עליהם ביקורת מתישהו).
אני זוכרת שהרמתי את הספר "האש הסודית" מהמדף, אבל מיד ויתרתי עליו משיקולים כאלה ואחרים.
כשחזרתי לחנות בפעם השנייה, לקחתי את "גבירת העשן" אבל התלבטתי מה יהיה הספר השני. עד שהמוכרת, כאמור, המליצה לי עליו. אז הרמתי אותו ובחנתי אותו. הכריכה נראתה מעניינת, אבל התקציר... הוא עשה רושם מעורפל, מלודרמטי ("השעון מתחיל לתקתק... עכשיו!" זה נשמע כמו משהו שמנחה בתכנית ריאליטי יגיד) ותמוה למדי, אבל תיארתי לעצמי שמדובר בסוגה שאני אוהבת לקרוא - אתם יודעים, פנטזיה\מד"ב? - וגם כי ידעתי ש"תיכון לילה" של סי.ג'יי דוהרטי הייתה סדרה מאוד פופולרית, אף שלא קראתי אותה.
אז קניתי, ולא הצטערתי. לולא הקורונה הייתי קונה את ספר ההמשך בהזדמנות הראשונה.
בהתחלה קראתי פעם או פעמיים בשבוע, ורק פרק או שניים בכל פעם. לקח די הרבה זמן, בעיקר כי קראתי עוד ספרים במקביל (אני יודעת, הגאונות...).

זה מתחיל בפריז, עם נער בשם סשה ווינטרס (שם המשפחה שלו לא כל כך צרפתי, בואו נגיד ככה), שמבריז מבית הספר כדרך קבע ומסתבך עם עבריינים שמתערבים על "אם סשה יקפוץ מהגג, האם הוא יישאר בחיים?". מסתבר שלסשה יש כישרון משונה, אולי אפילו קללה - הוא לא יכול למות באמת עד שיגיע לגיל שמונה עשרה, לא משנה מה - תזרקו אותו מבניין, תדקרו אותו, תכניסו לו מכות רצח - לא משנה מה תעשו לו, הוא כביכול ימות, אבל אחרי כמה זמן הגוף שלו ירפא את עצמו וסשה הנחמד שלנו יחזור לחיים. ככה עד גיל שמונה עשרה, שבו הוא פשוט ימות באופן סופי.

אחר כך עוברים לעיירה באנגליה בשם וודברי, שם גרה נערה שהיא לגמרי ההפך מסשה: שמה הוא טיילור מונקלר (שם משפחה לא כל כך בריטי, בואו נגיד ככה). ילדה טובה, תלמידה טובה, וכמובן שתהיה לה גם חברה טובה ומשפחה טובה ואפילו חבר... והפלא ופלא, היא גם נראית טוב, אפילו שאת השיער הבלונדיני המתולתל והסבוך שלה היא ממש שונאת.
כמעט שלמות, אפשר לומר.
מסתבר שלשלמות הזאת גם יש חלום ללמוד באוניברסיטת אוקספורד. המורה שלה לצרפתית מבקש ממנה לחנוך באופן מקוון (כמה מתאים לקורונה) ילד כלשהו מצרפת שמתגלה כמובן כסשה, ולהיות המורה הפרטית שלו לאנגלית, בטענה שזה יעזור לה להתקבל לאוניברסיטה.
לאחר מכן מתברר שסשה הגיע במקרה גם הוא לבית הספר שלו, והמורה שלו לאנגלית סיפר לו על תלמידה שהוא צריך לפגוש כדי שתחנוך אותו (למרות שהוא יודע אנגלית מצוין), הלוא היא טיילור מונקלר.
משהו פה מוזר, נכון?
אבל מסתבר שזה לא סתם ככה, כי טיילור היא מה שמכונה "אלכימאית" - היא יכולה להשתמש באנרגיה של כל מיני דברים ולהעביר אותה ממקום למקום, ולגרום למשל לנר להידלק ללא גפרור במצב הטוב, ולעמודי חשמל להתפוצץ במצב הגרוע. מסיבה כלשהי היא גם היחידה שיכולה להסיר את הקללה של סשה, אבל בינתיים שניהם לא יודעים את כל זה בכלל, ויום ההולדת השמונה עשר של סשה הולך ומתקרב.

ו... יותר מזה אני לא אגלה.

אני חושבת שהעלילה מדהימה ומאוד מותחת. בשבת שלפני כתיבת הביקורת הזאת מצאתי את עצמי קוראת את כל מה שלא הספקתי בבת אחת.
מה שכן הפריע לי קצת (ותמיד יהיה משהו שיפריע לי, אני אף פעם לא אגיד על ספר כלשהו שהוא מושלם), זה כמה דברים:
1. זה היה קצת צפוי מידי שסשה וטיילור יתאהבו. זה גורם לי לתהות אם זה ימשיך גם לספר השני.
2. הקטע של האלכימיה וכל זה קצת הזכיר לי ספרים אחרים כמו מגיסטריום, אבל זה ברור שהקשר של האלכימיה לספר הזה שונה.
3. היו כמה הערות לגבי מונחים בצרפתית ואנגלית שבאו בסוגריים מרובעים בתוך הטקסט. הן קצת קטעו את רצף הקריאה שלי (אם כי אני מניחה שההערות בשוליים יותר קוטעות, כי מאיפה שאתם נמצאים אתם צריכים לרדת למטה) אבל כנראה שזה לא היה מן הנמנע.
4. היו מקרים שהתרגום קצת צרם לי, כמו כשהדמויות הבריטיות\צרפתיות אמרו "כ** אוחתו", או "אהבל". זה... כנראה שזה עניין של טעם. אולי זה ככה כי מדובר במילות סלנג באנגלית או צרפתית שאין ממש איך לתרגם אותן לעברית בדרך אחרת. בנוסף, היה נדמה לי שהביטוי "Oh my god!" תורגם לפעמים בצורה מילולית מידי: "אוי, אלוקים שלי!". גם אם מוסיפים את ה"שלי" באנגלית, אני בחיים לא שמעתי מישהו שאומר את זה ככה בעברית. אם כבר, אז זה "אוי, אלוקים!"
5. לפעמים היו קפיצות זמן כאלה שקצת בלבלו אותי. נגיד שיש שלושה מקרים שקרו זה אחר זה בהתאמה: א, ב ו-ג'. פרק אחד הוא מקרה א. הפרק שאחריו הוא מקרה ג', עד שפתאום הדמות נזכרת במקרה ב'. אבל כנראה שגם זה עניין של טעם.

לסיכום: הספר מותח, מעניין ומאוד מומלץ. קצת מפתיע אותי שאף אחד לא כתב עליו כאן ביקורת לפניי. נתתי לו חמישה כוכבים כי זה ספר טוב עד כדי כך שכל הבעיות שציינתי למעלה בקושי הפריעו לי.