בשנים האחרונות אני ואשתי כבר לא רבים כל כך הרבה. פעם מכל שטות היה נהיה ריב ולקח לי כמה זמן להבין את זה אבל מתי שלקחתי צעד אחורה פתאום ראיתי שכל הריבים שלנו זה לא הרבה ריבים. כמעט תמיד זה ריב אחד. כאילו אנחנו רוצים להיות שחקנים ויש לנו מבחן ואנחנו עושים חזרות וכל הזמן מתאמנים על אותו הדבר. עוד מלפני שהתחיל הייתי יכול לדעת מה אני יגיד ומה היא תגיד ומתי היא תבכה ומתי אני ילך מהבית להסתובב קצת ברכב ומתי היא תתקשר להגיד לי לחזור ומתי אני יגיד לה בטלפון שאני מצטער ושאני אוהב אותה ומתי היא תבכה עוד יותר משבכתה מתי שהיתה עצובה ותגיד לי שהיא גם אוהבת אותי. הכל ידעתי.

הקתרין אן פורטר הזאת כאילו היתה אצלנו בבית והסתכלה. לא רק בריבים שלנו. אתה קולט שהיא יודעת לקלוט טוב את הבני אדם ואת כל החשדנויות שלהם וההתרגזויות שלהם והתקוות שיש בלב שלהם והיא יודעת איך לספר את זה ככה שאתה מבין טוב טוב איך הבן אדם מרגיש כי גם אצלך יש ההרגשה שהיא מתארת. אני גם חושב שהיא מבינה טוב טוב את הרגע שאתה מבין שיש הבדל בין מה שאתה חשבת על עצמך לבין מה שנהיה ממך. טוב טוב היא מבינה את זה. בדיוק אתמול מתי שהלכתי עם אישתי לעשות הליכה בשביל הבריאות היא אמרה לי שעוד כמה שנים נלך עם המקלות האלה כמו האלה שמטיילים באירופה. אמרתי לה שלא נראה לי שאני ילך עם זה בגלל הפדיחה ואז היא צחקה אמרה לי שזה מה שטוב שמתבגרים שלאט לאט לא משנה לנו מהפדיחה.

אני חושב הדבר הכי חשוב שקורה לך מתי שאתה קורא את הסיפורים של קתרין אן פורטר זה שאתה מרגיש בתוך הספר שלה כאילו אתה מטייל בבית קברות. אבל זה לא בית קברות רגיל מהסוג שיש בו גופות של אנשים מתים. זה בית קברות של החלומות של אנשים חיים ואם להגיד לכם את האמת זה סוג הרבה יותר גרוע יעני בשבילי זה הרבה יותר עצוב.