“"פעם, בראשית העיתים, כאשר הרים סיגוי את האיים של ארץ-ים ממעמקי האוקיינוס, נשאו כל הדברים את שמם האמיתי..."
את סדרת ארץ-ים קראתי לראשונה לפני 10 חודשים, עוברת מספר לספר במהרה. את "הקברים של אַטוּאַן", הלא הוא הספר השני בסדרה והאהוב עלי ביותר, קראתי בכמה שעות לילה פלאיות, מכושפת, נלהבת ובעיקר מלאת תהיות. עכשיו קראתי שוב, ונותרתי תוהה ושואלת. על כן, אני עומדת לעשות כאן ניסיון (כושל, קרוב לודאי) ולנתח את הרעיונות של ארץ-ים המבוטאים בספר זה. שיהיה לי בהצלחה :)
*האם יהיו ספוילרים? יהיו קצת. אני לא מצליחה להימנע מלהכניס אותם. א-ב-ל לדעתי זה לא משנה ממש במקרה של הספר הזה, כי- מוזר לומר- העלילה פה היא לא ממש העניין המרכזי, אלא יותר הדמות והתהליכים שהיא עוברת. (חוץ מזה שהכריכה והתקציר מגלים חלק משמעותי מהספר, אז ממילא אין הרבה הפתעות ;)
*כשאזכיר את ספרי הסדרה, אקרא להם בקיצור:
הקוסם מארץ ים- קמ"י.
הקברים של אטואן- קש"א.
החוף הרחוק ביותר- חר"ב.
*זה הולך להיות ארוך. קבלו התנצלותי.
אז הנה הרקע, אשתדל לקצר:
ב"הקוסם מארץ ים" פגשנו את נץ, הלא הוא גֵד, הרב-מג הגדול מכולם- בתחילת דרכו, כנער מתבגר שנופל ועושה שגיאות קשות בדרך ומתוכן לומד וצומח.
ב"הקברים של אטואן" אנחנו מכירים את טֵנַר, ילדה מהקיסרות הקרגית אשר נלקחת ממשפחתה להיות הכוהנת-האחת-והיחידה המשרתת את אלה-שאין-להם-שם - כוחות האופל - בקברים של אטואן. היא אינה טנר עוד, מעתה שמה הוא אֵרְהַה - זו שאכלוּהָ. אני יודעת, הרבה מידע ומילים משונות- תכף יהיה יותר ברור, אני מקוה :)
בכל אופן- ארהה-טנר שוכחת את שמה האמיתי ואת ביתה האמיתי, וגדלה בחינוכן של שתי הכוהנות הגדולות תר וקוסיל. היא לומדת את חובותיה, את הטקסים והריקודים המקודשים ובהיותה בת 15 נכנסת לראשונה לקברים עצמם- למבוך הקברים של אטואן.
באחת הפעמים היא רואה שמשהו לא בסדר, משהו לא תקין- אור במערת הקברים. שזה, כמובן, דבר אסור מכל וכל, זה חילול הקודש. בעל האור הוא הקוסם גד, הוא ולא אחר, שבא לקברים במטרה לגנוב אוצר מסוים.
מרגע זה הכל משתנה. כל מסלול חייה של ארהה הכוהנת הגדולה הולך ומתמוסס, והיא כבר לא יודעת במי ובמה להאמין.
כמו ברוב הספרים מסוגת הפנטזיה, גם בסדרת ארץ-ים יש עולם חוקים/כללי יסוד ורעיונות שהקוראים לומדים להכיר ולהבין. אבל כאן יש עוד משהו, עוד עולם רעיוני, סמוי מן העין, שאותו כל קורא וקוראת מבינים דרך הלב. רעיונות מחשבתיים פנימיים שאורסולה לקחה מתוך הטאואיזם ומקורות חכמה נוספים (בודהיזם, הפסיכולוגיה של יונג) ורקמה אותם בפיתולים עדינים, דקים ומדויקים אל בד העלילה. אני לא מתיימרת להבין את הרעיונות האלה לעומקם, אבל בספר הם משתלבים בצורה יפהפיה ומובנת, על אף שאני לא מכירה מספיק את העקרונות המקוריים.
כבר כתבתי את זה בסקירה על קמ"י ואני אכתוב גם כאן- הספר לא שוה הרבה אם מתעלמים מהעומקים שלו, מהמשל שהוא לחיים שלנו- וההבנה הזאת רלונטית במיוחד בקש"א, שהוא פחות מסעיר, הרפתקני ומלא תהפוכות מקודמו (קמ"י) וגם מזה שאחריו (חר"ב). חלק נכבד מהספר ארהה פשוט הולכת במבוכים ובקברים, משננת פניות לימין ולשמאל, נלחמת בתחושות הפחד והאימה שהיא חשה לבדה בלב האפלה. הרי זו הממלכה שלה, היא הכוהנת-האחת-והיחידה, כך היא מזכירה לעצמה.
מאחר ויכולות הכישוף והקסם בארץ-ים מבוססות על ידיעת הדברים ושמם האמיתי, העובדה שלאלים שארהה משרתת אין שם - הלא זהו פארם וגדולתם - מעמידה בניגוד את עולמותיהם של ארהה וגד.
בנוסף, בכל פעם שהוזכרו אלה-שאין-להם-שם בשם "כוחות האופל", תחושת אי נוחות אפפה אותי וגבה מטאפורית התרוממה. ארהה משרתת את כוחות האופל? למה? (הארי פוטר וזה :)
העניין הזה לוקח אותי לכל מיני מקומות. גם בתפיסה האמונית וגם בתפיסה הפסיכולוגית.
בתור בחורה מאמינה, נראה לי שחשוב- וזה רלונטי לכל סוג של אמונה או אידיאל- לברר את הדברים, להיות מודעת אליהם, לא להשאיר אותם עמומים וחסרי שם. לא ללכת כעיוורת במבוך האמונה והחוקים. לראות שהדברים שאני שומעת ולומדת מונחים שם טוב בלב, ולדעת להטיל ספקות ולשאול שאלות. אחרת- אני משרתת שלא מבינה דבר ועושה כל מה שאומרים לה. אני לא רוצה להיות משרתת, אני רוצה להיות חופשיה בתוך הדרך שבחרתי. אמונה היא לא ביצוע משימה, אמונה היא דרך. (אוסיף על הדרך- אפשר למצוא דמיון בין תורות של רבי נחמן מברסלב לבין הרעיונות בספר. זה מרתק לראות).
מבחינה פסיכולוגית, יש כאן התיחסות ל"כוחות האופל" שבנפש- האמונות השליליות שלהן אנו משועבדים, על עצמנו ועל העולם; אלה שמרחיקות אותנו מעצמנו וגורמות לנו לחוש פחד, יאוש, שנאה. כשחשבתי על ארהה הלכודה-מרצון או לית ברירה במבוך האימה והשעבוד עלו בי מילותיו של מאיר אריאל ז"ל: "כן, היא הייתה אולי רוצה להחלץ מזה אבל היא פשוט לא יכולה... פשוט ממוכרת, לעונג המטרף של הכניעה, של ההיסחפות ושל האבדון המתוק..." (מתוך הביצוע שלו ל"שלל שרב").
אני מכירה אנשים כאלה, אולי גם אתם. גם ארהה מרגישה ככה, לפעמים גם אני- לפעמים אני כלואה בתוכי, עם המחשבות המפלצתיות, עם הרע שבתוכי, ללא אמונה שאני יכולה - או רוצה - לשנות.
גד הוא המושיע, מגלה האור. למעשה טנר וגד מצילים אחת את השני, זה, בעיני, יותר מדויק לומר.
אין ספק שיש בספר מוטיבים פמיניסטיים, והעניין אותו טרם הצלחתי להבין הוא שרק נשים משרתות בקודש. גברים- מחוץ לתחום. בשל כך ארהה-טנר כל כך מזועזעת לראות גבר, את גד הולך בקבר התחתון - המקום הקדוש ביותר! - ולא נענש בשל כך על ידי האלים.
למה הנשים הן הכוהנות? נתקלתי בעקרון דומה בספר אחר (לא אזכיר את שמו כי ספוילרים וכו'), שבו הנשים הן/היו מנהיגות השבט, והגברים רק משניים להם.
על זה אין לי תשובה. לא חסרים היום ספרי פנטזיה שכתיקון תפקידי הגברים והנשים זהים זה לזה. אבל שהנשים עליונות על הגברים- זה נדיר. וגם מענין.
את רעיון השימוש במילים ושמות אמיתיים (שהוא רעיון מרכזי מאוד בסדרה), הזכרתי בסקירה על קמ"י. אם זה מענין, מוזמנים לראות שם.
מעבר לכל זה, כמעט כל מילה ומשפט בספר הזה הן פשוט אוצר, קסם. וכל משפט של גד ראוי למיסגור ותליה (כן כן, אני מאוהבת). הכתיבה כל כך יפה והתרגום נהדר. הדפים עוברים וחולפים והנה שוב סיימתי אותו, מלאה פחד וכאב וגם שמחה ואהבה.
קש"א הוא סוג של בית בשבילי; אני לא יודעת איך להסביר, אבל כשאני סתם מרפרפת על מדף הספרים ונתקלת בו בעיני, אני מרגישה נחמה. אני מרגישה טוב.
אני אוהבת את טנר, אני קשורה אליה וכואבת את כאבה; על מה שחשבה שהיה לה, על מה שהיה לה באמת ולא ישוב.
"כדי להיוולד מחדש מוכרחים למות, טנר."
נכון.
***
את הספר קראתי פעם נוספת בשל פרויקט שאני מאוד (מאוד!) מתרגשת להתחיל בו- קריאת שלושת הספרים האחרונים בסדרת ארץ-ים שלא תורגמו לעברית מעולם: "טהאנו" (Tehanu), "הרוח האחרת" (The other wind), ו"אגדות מארץ ים" (Tales from earthsea). את טהאנו כתבה אורסולה ק. לה גווין כ18 שנים לאחר שחר"ב יצא לאור, ושני הספרים שלאחרי טהאנו הם אוספי סיפורים ואגדות מעולם ארץ-ים.
האנגלית לא פשוטה, ועבר זמן מאז שעזבתי את בית הספר והיתי צריכה להשתמש באנגלית שלי; אז אני מקוה מאוד שאעמוד בפרויקט הזה וגם אשרוד כדי לספר לכם :)
מקוה שלא שעממתי למוות, ואם שכנעתי ולו אחד לקרוא את סדרת ארץ-ים אני מאושרת.”