|
נטע
לפני 13 שנים ו-2 חודשים
-פרק הקדמה-
"כל מי שרוצה להשתתף במשימת המלך עליו להגיע לעיר פונטי" כרז העיר אמר. אתם נוסעים לעיר פונטי שבמזרח של הארץ. אתם עוברים שני מבחנים אחד מבחן ידע, לאיש דת- עובדות על הארץ, למכשף- קסמים ושימוש בהם וללוחם- מבחן על נשקים והתקפות. אחרי שעברתם את המבחנים (והצלחתם בהם כמובן) אתם הולכים לפונדק "בית היצורים". שם אתם אוכלים ארוחת ערב, ישנים ואוכלים ארוחת בוקר.
|
☂inbal☂
לפני 13 שנים ו-2 חודשים
אחרי הסיבוב הלילי שלי, השחר החל לעלות. השחר מסנוור אותי. הוצאתי את משקפי השמש שלי מהתיק שלי, וחבשתי כובע. אני חייבת לשמור על העור שלי מהשמש. פיזרתי את שערי היפהפה והארוך, וצעדתי ברחובות. אני לא ישנה הרבה. וזה גם בכלל לא משפיע עליי. אני מרגישה כאילו אני לא זקוקה לשעות שינה בכלל.
אני הולכת ליער ה"אפל", שגובל את הממלכה. בדרך אני עוברת בבית. אני מחליפה בגדים. אני לובשת מכנסיים של גברים, מגפיים, מעיל חום וסרט בשער. ממש לא אכפת לי מה יאמרו לי אנשי הדת. אני שמה פס על כמעט כל הממלכה. אני עוברת על כל החוקים. אני לוקחת חצים וקשת בתיק שלי, ועולה על גיגי, הסוסה שלי. רכבתי על הסוסה שלי במהירות יוצאת דופן. לחשתי תפילה לאלה האהובה עלי- שתיקח אותי ליער ה"אפל" במהירות.
אני הבת היחידה בממלכה שמתנהגת איך שהיא רוצה- לובשת מכנסיים לבנים, ומפזרת את שערה, ואפילו קושרת בו סרט. אבל איך שהוא, זה בכלל לא משפיע. מחזרים לא חסרים לי בכלל.
אני מגיעה לכניסה ליער. יש רק גדר קטנה מעץ. כאילו שזה אומר לי "תתרחקי מכאן", או כל דבר אחר. אני טוענת שהממלכה מטופשת. כל המלכים שהיו אי פעם הם מפגרים.
אני קושרת את הסוסה שלי לאחד העצים. אין לי שום פחד מהיער הזה. בכלל. אף לא טיפה קטנה.
אני מטפסת במהירות על אחד העצים, ורצה וקופצת מעץ לעץ. אני כל כך שקטה ומהירה, שהציפורים לא רואות אותי ולא שומעות. אני יורה חץ בצבי גדול. הוא מת מיד, ונופל ארצה. אני קופצת מהעץ בנחיתה רכה, ורצה אל הצבי. אני לא שומעת את ליבו דופק, ומבינה שהוא מת.
אני מגיעה אליו,מכינה אותו לאכילה, ואוכלת אותו. הוא טעים במיוחד.
את החתיכות הלא רצויות אני משאירה ביער. מישהו אחר יאכל אותן. כשאני שבעה, אני חוזרת הביתה.
אני מגלה שיש על חולצתי כתם דם. מהצבי.
אז אני מחליפה חולצה,לאחת עם מחשוף מרובע. אני יוצאת לכיכר. אני מניחה לשערי להתנופף.
אבא אמר לי שכל מי שרוצה להשתתף במשימה צריך להגיע לכיכר העיר פונטי. אז אני רוצה, וגם הולכת.
אני מגיעה לכיכר. הרבה אנשים מביטים בי. אני שומעת אותם מתלחששים עלי דברים כמו "איזה מין נערה חוצפנית, הייתי רוצה לדעת אם אביה בכלל יודע איך היא מתלבשת", או "בושה וחרפה" ועוד דברים מפגרים, אבל לא אכפת לי.
אני נבחנת למשימה.
"תביאו לי גרזן." אני אומרת.
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-2 חודשים
יכולןתי להגיע לשם בפחות משניה, אבל אני רוצה לשמור את ההפתעה לסוף.
חייכתי כשהלכתי בקלילות ברחובות, כמה אנשים נעצו בי מבטים נדהמים. נכון, הנערות כאן אמורות ללבוש חצאיות או שמלות, אני כל כך לא סובלת את המנהגים של בני האדם.
עמדתי לצד הזירה, נערה אחת עמדה להיבחן, היא לפחות נראתה נורמאלית.
אני חייבת לחכות, בתור שלי, אני אטפל בזה שיתמודד מולי.
הריח והקול של הדם מסביב שיגע אותי, שתסיים כבר.
|
|
POLLO
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
אני עדיין לא מאמין שעברתי!
אם ננצח את המפלצות האלו
ניזכה בכסף! אני חייב כסף לבית
ולמשפחה... אבל אני לא עושה את זה רק
בשביל הכסף, אני רוצה להגן על תוריתו,
ולהגן על ג'ני, אני לא אתן לאף אחד לפגוע בה...
המבחן היה די קל, שאלו אותי שאלות
על כול מיני נשקים, אבא אימן אותי כבר בבית
לקראת כול שאלה!
|
|
The dark dragon
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
אחח.. אני כ"כ עייף.. אני אפילו לא יודע למה.. אולי כי במבחנים נלחצתי כמו לא יודע מה.. חזרתי על כל הלחשים, התנועות, ועוד מלאאא דברים, ובסוף מה? שואלים אותי שאלות כ"כ פשוטות, שזה פשוט עצוב.
טוב, אמרו לי ש"ברור שתתקבל! אתה אלוף!" אבל עדיין נלחצתי, ומרוב התרגשות שרפתי בטעות את הכובע שלי. מזל שזה קרה לפני שקראו לי להיבחן..
אני הולך לתפוס תנומת בוקר..
|
|
|
The dark dragon
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
(דרך אגב, בשבת אני לא אוכל..)
|
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
טוב, הקרב היה קל באופן מפתיע, אפילו לא נשכתי את האיש.
ההגנות שלו היו פשוט מעוררות רחמים, אפילו ביחס לבני אדם. והוא עוד נחשב לאחד הלוחמים החזקים!
העניין היותר מצחיק היה באמצע הקרב, כשהפלתי אותו. הוא ראה שעמדתי מולו ונעמד גם.
בן האדם פשוט לא היה מסוגל לראות את המהירות שבה זזתי ודקרתי אותו בגב.
וואו, ניצחון מוחץ, ועוד לנקבה. הלוחם הזה ממש צריך להתבייש בעצמו.
ברור שהיה ממש קשה לא לשתות את הדם שלו, אבל החלטתי כבר שאני לא רוצה שידעו מה אני עד שממש יצטרכו, וזה שאני נראית כמו בת אדם עוזר.
ניגשתי לצד, להמתין, והקפדתי להתעלם מכל אלה שנעצו בי מבטים.
מביך, כי אני נראית לא אנושית, יופי על טבעי, כמו אלפים.
ומהירות וחוזק מוזרים לא פחות, ממש נורא.
נעצתי מבט חודר במישהו שהביט בי יותר מדי והמשכתי לחכות, אני כבר הצטרפתי למשימה.
|
|
ליילק
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
(לא הבנתי בכלל!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!)
|
|
|
נטע
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
(יש לך מבחן ידע למשימה ומבחן כוח, אחרי זה את הולכת לפונדק "בית היצורים")
|
|
|
ליילק
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
(אבל מי עושה את המבחן ? איך זה הולך ?)
|
|
|
נטע
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
(תמציאי)
|
|
|
☂inbal☂
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
"את קודם," אמרתי לנערה אחת, יפה. הבנתי מה היא. אני ממש לא טיפשה.
היא הביטה בי, קצת בזלזול.זה שהיא שונה, לא אומר שהיא מיוחדת.
הביאו את כל הפושעים להילחם. אם התושב מפסיד- אסור לפושע להרוג אותו. אבל אם התושב מנצח- הוא חייב להרוג את הפושע.
ניגשתי לזירת הקרב. אני אכן עלולה להפצע. אבל לא לההרג, זה בטוח, אלא אם כן הפושע יחליט להתנקם.
אני רזה. אבל זה ממש לא אומר שאני חלשה. כנראה שמנסים לחסל אותי, כי הביאו לי פושע ממש גדול. הוא קורץ לעברי. כן, אני יפה. הוא מטומטם. זה רק מצית בי את הזעם.
לפני שהשמיעו את קריאת השופר, נפנפתי את שערי הבלונדיני הארוך, בתנועה שחצנית במיוחד. אנשים בקהל בהו בי. עד שנכנסתי למצב הציד שלי. לפושע היה גרזן ביד.
בוא נתעלל בו קצת.
בזירה יש בצד שולחן נשקים. יש שם חצים, סכין, כידון, גרזנים, חניתות ומשקולות. אני מביטה אל הסכין.
שנינו מסתובבים, מחכים שהשני יתחיל לתקוף. אבל אני יודעת בדיוק מתי לתקוף. למדתי להלחם איזה אלפיים שנה אם לא יותר...
בשלב מסוים הוא התחיל לצעוד קדימה אליי, באיטיות. בדיוק בשלב הזה רצתי אל השולחן במהירות, וחטפתי את הסכין. הפושע נראה מבולבל, כאילו הוא שואל את עצמו "איפה היא?" ו"איפה היא מתחבאת?"
תוכנית נרקמה במוחי.
|
|
|
☂inbal☂
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
אחרי שהסכין הכסופה הייתה בידי, נעצרתי שני מטרים לפני גבו. רציתי שיביט בי. אני רוצה קרב ארוך, גם אם משמעותו להפגע הרבה.
השלכתי את הסכין בדייקנות על עיינו הימנית. בכוונה השלכתי אותה לעינו הימנית. כמו שרוב האנשים כותבים ביד ימין, בדרך כלל העין החזקה שלהם היא גם עין ימין. ככה יהיה לו יותר קשה.
"איי!" הוא צווח, ומשליך את נשקו עלי.
אני תופסת את הנשק בידי השמאלית. הוא מתחיל לגרור את עצמו אל עבר דוכן הנשקים. ואז בתנועה חדה, אני רצה מעט, ומשליכה עליו את שני הגרזנים.
אחד כורת את ראשו, והשני חותך את פלג גופו העליון מפלג גופו התחתון. הוא מת, ואני חייה, ואף יותר מזה- אני גם לא פצועה כלל וכלל.
אני מחייכת חיוך זדוני.
הקהל מוחא כפיים, וקורא קריאות עידוד.
שמעתי את השופטים מתלחששים. אחר כך הם הרימו את השלטים שלהם.
"10", "10, "10", "10".
שמעתי אותם מתלחששים שוב. שמעתי מילה או שתיים, אבל את כל שאר המשפט העברתי במוחי. הם רוצים קרב חוזר. אני מבינה את זה מיד. מה אכפת להם? הרי קיבלתי 10. מארבעתם. אני בטוח אצא למשימה. אבל למה? אה, כי הם רוצים לראות את טכניקת המלחמה שלי.
"קרב חוזר!" צועק הכרוז של הבחינות.
הפעם מגיע אסיר שגדול פי שתיים מהאסיר השני. אבל אני לא מפחדת. כל אחד הולך לצד שלו. ואז אני מסדרת את החולצה שלי, ושותה מעט מים. "אני מוכנה." אני אומרת לעוזר שלי.
הוא מהנהן בראשו. אני מסתובבת אחורה, ושוב, מנפנפת את שערי. אני כל כך אוהבת להשתחצן בפני בני האנוש המפגרים האלה ביופי המדהים שלי...
הפעם אני לא לוקחת שום נשק מהדוכן לפני הקרב. אני אצטרך לחטוף נשק. גם הוא כמוני, לא לוקח נשק לפני הקרב.
שנינו מוכנסים לזירת הקרב.
אני קורצת אליו קריצה פלרטטנית, ומצחקקת צחוק מפתה. זה אחד הטריקים האהובים עלי.
הוא מביט בי, קצת נדהם, אבל מחזיר קריצה. מטומטם.
השופר נשמע. אני מסתובבת מעט, אבל נשארת עדיין בצד שלי. הדוכן באמצע.
אני רצה אל הדוכן. לא רואים אותי. אבל הוא לא טיפש. הוא קלט מהיכן אני מגיעה. אז הוא פשוט תוס אותי, ומרים אותי על כתפו.
אני בועטת בחוזקה ודופקת בחוזקה בגבו, אבל הוא כמו ברזל. הוא נמאס עלי!
אז במקום לבעוט, אני לוקחת את ידי, ווקעת את ציפורני בבשר הברזל שלו, ומוסבבת את בשרו בידי.
"אי!" הוא צורח, ומתיישב על הברכיים. 'זה הזמן שלי.'
אני חומקת מאחיזת הברזל שלו, שהחלה להרפות. אני רצה ללדוכן הנשקים, ורואה בקבוק שחור. בלי לחשוב פעמיים, אני פשוט משליכה לעבר פניו את הבקבוק. בוא נגלה מה היה בתוכו.
שברי הזכוכית חודרים לעורו. חלק מהנוזל חודר לעיניו. העיינים שלו הופכות לשחורות. הוא מתעוור.
אני חוטפת מהשולחן גרזן , אלה כבדה וחרב. ואז אני פועלת כמו מכונה.
בהתחלה, אני דופקת לו את האלה בראש. אחר כך אני משפדת את ליבו בחרב, וליתר ביטחון, כורתת את ראשו. הוא מת. יש סביבו הרבה דם. אני סותמת את אפי כדי לא להריח את הדם.
אני מכניסה את הגרזן אל ראשו הכרו ת, וחוצה אותו לשניים.
ואז אני מביטה לקהל, וקדה קידה.
שופטים מביטים בי בהתפעלות. שוב, ארבעתם מרימים את השלטים שכתוב בהם "10".
אני רק צריכה לעבור את מבחן הידע.
|
|
מגדת העתידות
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
אני פשוט אדלג על המבחנים ואגיד שעברתי...
זה היה קל מדי.
המבחנים עברו במהירות ואני אפילו מרחמת על אלו שלא עברו אותם במהירות, ואלה שלא עברו בכלל.
הייתי בפונדק אחד, כשאני מחייכת מאוזן לאוזן ונשענת בגבי על כיסא.
חבתי על הכשפים שביקשו ממני להדגים, וכמה השתעממתי בחלק הזה, וחשבתי על הרגע שבו הייתי צריכה להילחם בעזרת כשפים עם לוחם כלשהו.
אני בטוחה שהוא עדיין מבולבל מכל הרוח שהחדרתי בו.
|
|
|
☂inbal☂
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
מבחן הידע היה קל.
הייתי צריכה לתכנן מלחמה. איך לתקוף- מאיפה להגיע, ולהבין את האויב.
יש לי שדה קרב. את הלוחמים הרגליים אני מסדרת בקשת. הקשת פונה קדימה.בהתחלה- נושא חרבות ומגנים, והמגנים שלהם מוחזקים לכיוון מעלה. אחריהם- קשתים, ואלה שמשתמשים ברוגטקות. אחר כך- תותחים שיורים סלעים משוננים. בסוף- הלוחמים החזקים עם הסוסים.
האויב מסודר בריבוע. חזקים מקדימה- חלשים מאחור. סדר טיפשי. הכל מתנהל על דף נקי וחלק.
הקבוצה של רצה אל עבר האויב, ומשספת אותו בחרבות, נועצת בליבם פגיונות, יורה בהם חצים ומיידה בהם אבנים. הם מתים. ניצחון סוחף!
השופטים בוחנים את הקרב שלי. הם מתלבטים. הפעם הם לא מרימים שלטים, וכותבים עליהם "10" או "5" וכאלה, הם נותנים ציון על הדף.
"100".
|
|
עמיתוש!!! XD
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
אני חוזרת לבית שלי "היום באים למבחינים בשביל לבדוק אם אנחנו מתאימים למשימת המלך" אני אומרת לאחי הגדול. "אז חבל שאת לא הולכת" אמר. לשנייה בלבד הייתי בהלם ואז חייכתי "אני הולכת, ואתה לא תעצור אותי" אני עונה לו. הלכתי לחדר והתלבשתי כמו שאני אוהבת. בגדים נוחים, משהו בין למה שהבנים לובשים לבין הבנות. הפעם לבשתי בגדים שחורים. אחי חסם את הדלת "את לא הולכת וזה סופית." הסתכלתי עליו "אני הולכת וזה ברור" התכופפתי מתחת לידו ויצאתי החוצה בריצה לפני שיספיק לתפוס אותי. אחרי כמה דקות עברתי להליכה.
כשהגעתי ראיתי כול מיני אנשים, הבנתי שאני לא היחידה שיש לה ניסיון. היו בנים שהסתכלו עלי כמו תמיד. אני יודעת שאני יפה, אחרי הכול אני גם אלפית. אבל הייתי רוצה ללכת מידי פעם למקומות בלי שינעצו בי מבטים.
נכנסתי לאולם, היו שם ארבעה שופטים. הכניסו לשם פושע בערך בגילי. בחנתי את החדר. שולחן נשקים, השופטים, כמה שומרים, והשולחן של השופטים. אה כן, והפושע.
הפושע נעץ מבט ובחן אותי, החלטתי ללכת בפעם הזו על מראה תמים, חייכתי חיוך חמוד שגורם לכול מי שרואה אותו לחייך ולסלוח לי. אחרי הכול לפני מותו מגיע לו לקבל חיוך אחרון. הוא התקדם אלי עם גרזן, התכופפתי כך שהגרזן לא פצעה אותי ולקחתי שלושה פגיונות מהשולחן וזרקתי אותם על הפושע. אחד פגע בליבו, אחד בבטן, והשלישי בצוואר. הסתכלתי על השופטים. "10" "10" "10" "10" חייכתי להן=ם חיוך שמח והלכתי למבחן הבא שלי.
|
|
|
☂inbal☂
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
התיישבתי בצד.
צפיתי באחרים. הייתה שם אחת, עם שיער חום ועיינים חומות שזרקה פגיונות. הפושע מת. היא לא נראית לי חלשה, אבל גם לא חכמה כל כך...
אין לי כוח להתחבר כאן עם אף אחד. כולם כאן מפגרים על כל הראש...
אני תוהה אם מישהו צפה באכזריות שלי. במבט הקר שלי בעיניים כשאני נלחמת.
האלפית הזאת חושבת שאני סתם אחת טיפשה... עוד נראה!
אני רואה את השופטים מרימים שלטים. "10". כולם מצביעים. לא הבנתי על מה. על השלכת "פגיונות"? מה היא תעשה בהם? זה כלי נשק שמיועד להריגה קרובה, לא רחוקה. קל להחטיא בפגיון.
"את מוזמנת להגיע לפונדק בכרכרה." אמר לי אחד העוזרים כאן. בתנועה חדה, נשכתי את מפרק כף היד שלו. היא התחילה לדמם. ברגע שחשתי את הדם ממלא את פי, עזבתי את ידו. הוא נראה לי מבוהל.
"אני מקווה שראית בכך סימן שלא." אמרתי לו בטון מתחכם.
הוא הביט בי פעור פה. אני לא ערפד, זאת הייתה מחווה שמסרבת.
ליקקתי את שיני, מנסה להעלים את הדם. הלכתי לכיוון השירותים.
בדרך ראיתי איזה בחור.
תפסתי את מפרק ידו בחוזקה, ונעצתי את ציפורני בבשרו.
"מה את עושה לי?!" שאל, בעודו נאבק להסיר את ציפורני מבשרו.
"אני כועסת." אמרתי, וגררתי אותו לכיוון השירותים.
נכנסתי לשירותים ונעלתי את הדלת. הוא היה שם איתי.
הצמדתי את שיני לעורפו. נשכתי חזק ככל יכולתי. "איי!" הוא צווח,אבל לאט לאט צווחתו נחלשה לגרגור הנאה. ואז הוא שקט. הוצאתי את כעסי עליו. עכשיו אני מרגישה יותר טוב.
אני לא ערפד. אני אנושית לצערי. אני פשוט אוהבת דם.
שתיתי ממנו את הדם. הנוזל החם והמתקתק נזל לאורך גרוני. ליקקתי את שיני, ונישקתי את הבחור. הוא לא מת. אני לא ערפד, אני לא הורגת כשאני שותה דם.
הוא חייך.
לפתתי את חולצתו, ונישקתי אותו שוב, בשפתיו.
"ששש..." לחשתי , כששפתיי במרחק מילימטר משפתו שלו. הוא היה קצת מבוהל, אבל הרגשתי שהוא מאוהב.
אני לא הייתי מאוהבת. רק ניצלתי אותו. אני יודעת שעכשיו הוא ייצמד אליי, אבל איזה עוד בררה יש לי?
יצאתי מהשירותים, כשהוא נצמד אליי. זה היה חכם לטעום אותו, הוא די חתיך, אבל זה שהוא חתיך, לא מעיד שאני אוהבת אותו. אני ניצלתי אותו.
שנינו יוצאים, ואני מתיישבת על אחד הספסלים, צופה באחרים, שחלקם יצאו איתי למסע.
אני תוהה מה הם חושבים על ה"מאהב" החדש שהשגתי. לא שחסרים לי מאהבים, זה לא בעיה לפתות אחד. אבל אני בטוחה שהאחרים מופתעים.
אני גם בטוחה במיליון אחוז שהם גם לא יודעים מה עשיתי בחצי שעה האחרונה...
|
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
טוב, כשיש מאה שנים ללמוד קרבות, זה ייתרון לא הוגן. אבל העיקר שסיימתי את זה.
מבחן הידע היה קל, הבוחן היה היחיד בחדר שידע מה אני, והאיפוק שלו היה זקוק לציון לשבח.
כשעברתי בדרך לפונדק, הבחנתי בנערה שגבר צעיר ישב לידה.
נאלצתי לסתום את האף ולהימלט משם כמה שיותר מהר כדי שאני לא אתנפל על הגבר ו.. טוב, כולם ידעו מה אני.
גם מהנערה היה ריח של דם, אבל הוא בברור לא היה שלה, היא גרמה לו אולי.
נכנסתי לפונדק ולחדר שקיבלתי כדי לשבת על המיטה ולנסות להרגע.
רק עוד קצת, רק עוד קצת, ואז אני אוכל ללכת כשאני ארצה, לשתות כמה שאני רוצה.
הבטתי במיטה בגיחוך מר, בדיחה של הגורל עלי, כאילו שאני מסוגלת לאכול או לישון.
|
|
|
☂inbal☂
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
נמאס לי מהאידיוט שנדבק אליי.
"עזוב אותי!" צעקתי, ודחפתי אותו בחוזקה. הוא נפל והתעלף. ואז ברחתי לפונדק.
לקחתי בלובי מפתח לחדר, ועליתי במדרגות. החדר שלי בקומה השלישית.
נכנסתי לחדר שלי. סתם חדר. אפלו מכוער. מיטה לזוג, כיסא, אמבט מעץ מלא במים חמים, וארון בגדים בינוני. גם הייתה מראה סדוקה. יופי של תנאים!
רחצתי את עצמי באמבט, ושיפשפתי את ריח הדם שדבק בי. אחר כך יצאתי, והתלבשתי.
סירקתי את שערי הבלונדיני. אני יפה, ואני גאה בעצמי.
אני יוצאת למסדרון. אני רוצה לפגוש אותה. היא שונה.
חיפשתי את החדר שלה. לבסוף מצאתי.
דפקתי.
היא פתחה לי.
"היי," אמרתי לה בחביבות.
"היי," היא ענתה, קצת מופתעת. אני מבינה למה. במבחנים התנהגתי כמו משוגעת. הייתי מרוכזת רק בלהרוג.
וברוע.
היא הכניסה אותי.
"היית טובה במבחן." אמרתי לה.
|
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
"נבחנתי אחרייך" הערתי "למה נשארת בזירה? וגם את היית מעולה, הקטע עם הגרזן היה ממש מגניב"
צחקקתי, בקושי ראיתי אותו, הייתי צריכה לברוח משם, כרגיל, כדי לא לשתות את הדם.
מהנערה עדיין נדף ריח עדין של דם, בקושי, כמעט נעלם, אבל זה הספיק לי כדי להזכיר לי כמה שאני רעבה.
|
|
|
☂inbal☂
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
הרגשתי משהו משונה.
לפתע "בטעות" הפלתי את האגרטל.
"אוי, אני כל כך מצטערת..." אמרתי. אני בטוחה שנראיתי כאילו באמת הפלתי את אגרטל הזכוכית בטעות.
"זה בסדר..." היא ענתה.
"אני אעזור לך לסדר..." אמרתי, והתחלתי לאסוף את שברי הזכוכית, נמנעת מלהפצע. גם היא החלה לאסוף אותם. לפתע אחד מהם פצע את ידה. היא לא אמרה שום מילה שמסמנת כאב. היא רק הוציאה את שבר הזכוכית מידה, אף על פי שזרם של דם זרם על שאר הזכוכיות.
הדם שלה לא אנושי.
כדי להיות בטוחה, בלי שהיא שמה לב, נגעתי בדם, וליקקתי את אצבעי. מגעיל! זה לא דם אנושי וחם. זה דם קר ומלוח.
"את ערפדית." אמרתי לפתע.
|
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
הבטתי בה בהלם "זו לא אני שהרגע נגעה בדם של מישהו אחר ומצצה אותו!" נהמתי בתגובה.
הסתרתי מייד את השריטה הארוכה, היא תתרפא תוך כמה שניות, באסה, לשם שינוי הייתי מעדיפה שהיא תישאר לעוד חצי שעה, עשרים דקות.
הסתובבתי ומרחתי את האבקה השחורה על היד שלי, היא נספגה בדם ועכשיו לפחות הייתה לפצע סיבה להיסגר.
"אני לא ערפדית" אמרתי בזעף והסתובבתי אליה "ואם כן, נראה לי שהייתי עושה הכל כדי למות, זה לא חולני? כלומר, מי היה רוצה להיות ערפד? זה דוחה, מגעיל. והדחף לדם של בניח אדם נשמע כל כך נורא" התחלחלתי
|
|
|
☂inbal☂
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
"אני לא מצצתי אף אחד!!!" צעקתי עלייה.
היא ערפד, אני יודעת את זה. אבל בכל זאת, שיקרתי.
"שיהיה, אני מאמינה לך שאת לא." שיקרתי.
כאילו באמת? ברור שהיא צריכה דם! למה היא אומרת שזה כזה חולני??? זה לא כזה נורא! היא בעצמה מתה לאכול את זה!
"אז למה בחרת להתנדב למשימה?" שאלתי אותה, מעבירה נושא.
|
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
"משפחה מעצבנת" מלמלתי בחוסר עניין, ממשיכה לנעוץ בה מבט זועף "אחים שובניסטים להפליא, ולי נמאס כל היום לנקות. אז התחלתי ללמוד לצוד, קשה, אבל בכל זאת. ואבא שלי התנגד. אז ברחתי מהבית והגעתי לכאן, למשימה"
ברור, במסע הציד הראשון שלי גם הפכתי לערפדית.
לפני שמונים ותשע שנים.
|
|
|
נטע
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
(כן את חייב להילחם בעזרת קסם, אין לך חרב)
|
|
|
נטע
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
(אוקי תחליף ללוחם)
|
|
|
נטע
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
(תשלח לי טופס :))
|
|
|
The dark dragon
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
רוצים את מבחן הכוח? אין בעיה..)
הקרב היה קל.
אני סייף לא רע אפילו יחסית לאלפים, אז יחסית לבני אדם? בשבילי הם כמו תינוק ליד גבר בשנות ה-30 לגילו.
כשראיתי מול מי אלחם, כמעט פרצתי בצחוק. הוא היה ההפך הגמור ממני: מוצק ורחב, נמוך ממני בראש, ו-(בלי לפגוע)- בן אדם.
לקחתי חרב, ושנינו נגשנו לזירה. הוא הציב אותי בדילמה מעניינת: לגמור את זה מהר, בלי הרבה פדיחות בשבילו, או לאט, כדי שיחשבו שלפחות נלחם כראוי? לא רציתי לפגוע בו מעבר לנחוץ.
האדם קד קידה משונה, ואני פשוט סחררתי את חרבי בידי.
הקרב התחיל. כמו שחשבתי, זה היה קל רצח. הדפתי את כל ההתקפות שלו כמו שהייתי הודף זבוב טורדני במיוחד. אחר לא הרבה זמן הוא החל להתנשף. טוב, נסיים בסטייל. חזרתי כמה צעדים לאחור, קפצתי לעברו כדי שיבהל, ואז היישר מעליו. התפתלתי באוויר כך, שכאשר נחתי עמדתי עם הפנים מול גבו. לפתי אותו והצמדתי את חרבי לגרן שלו. חתכתי קלות את צווארו. רכנתי אל אוזנו ולחשתי: "מת".
|
|
|
☂inbal☂
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
התחלתי להרגע בהדרגה, בתקווה שהיא תרגע איתי.
"אני כאן כדי להציל." עניתי. די שיקרתי.
אני יודעת למה היא עצבנית. ריח הדם? היא צריכה לאכול אותו- ומהר. זה מה שערפדים צריכים לאכול. אבל אני ממש לא יכולה להכריח אותה.
"גם אני יודעת לצוד." אמרתי לה. אחרי הכל, לא חסר לי נייסיון.
"רוצה לצאת לצייד? אף אחד לא יבחין אם נצא בלילה..." אמרתי לה, בחצי לחישה.
היא התלבטה.
"אני לא נושכת." שיקרתי. אבל אני באמת לא נושכת ערפדים.
|
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
נאנחתי "תקשיבי, את רוצה משהו ממני? את מתנהגת כאילו שאני חשודה בחקירה סמויה, באמת. אבל" חייכתי חיוך רחב "בטח שאפשר ללכת לצוד"
|
|
|
☂inbal☂
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
"איזה נשק את מעדיפה?" שאלתי, בעודי לובשת את מעיל הפרווה שלי. אני אוהבת פרוות.
"אני בכל אופן, מעדיפה גרזנים," אמרתי, וחייכתי.
|
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
גרזנים.
מכה חלקה, ומשאירה נתז של דם.
"יודעת מה? אני ממש לא צריכה את זה בזמן הקרוב, וכדאי לשמור את הכושר לשנו למשימה, אז..."
|
|
|
☂inbal☂
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
"אני ממש לא הולכת להרוג אותך." קטעתי אותה.
אם הייתי רוצה להרוג אותה, הייתי צריכה חתיכת עץ, או ספר תנ"ך. אפילו צלב וכיפה.
"ואת לא נראית לי חלשלושה שתהרג במשימה אם היא תלך לצוד לפנייה." הוספתי.
היא גם לא תמות אם ייכרתו לה את הראש.
|
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
"שניה" הנמכתי את קולי באיום "את אומרת לי שאני מפחדת?"
|
|
|
☂inbal☂
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
"לא." אמרתי לה.
"אני אומרת שאת לא צריכה לוותר על ציד." אמרתי.
"אני חושבת שתרגישי יותר טוב אחרי שתצודי." אמרתי.
"השרירים שלך נראים לי תפוסים." הוספתי באגביות. הם באמת נראים תפוסים. נוקשים.
|
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
שתמות היצורה הזו!
כן, בטח, שרירים נוקשים, כי אם היא תנסה להכניס לי אגרוף היד שלה עלולה להישבר.
עור ברזל, במה עוד אני שונה מאנשים רגילים.
טוב, היא כבר4 העירה מההתחלה שאני ערפדית, והיא עולה לי על כל העצבים. "יודעת מה? יכול להיות נחמד, נלך לצוד"
|
|
|
☂inbal☂
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
היא הייתה עצבנית. מה כבר אפשר לעשות כדי שהיא תרגע?!?!?
ניסתי לחשוב שהיא לא ערפדית. אולי זה יעבוד.
היא לקחה נשק, ושתינו יצאנו ליער ה"אפל". רק שם אפשר למצוא צביים חזקים. וחוץ מזה, "אפל" זה סתם כינוי שיהער "מרושע" ושטויות כאלה.
אז מה אם היער שחור? זאת לא סיבה לקרוא לו "אפל".
בדרך ליער, עצרתי בבית, ואמרתי לאבא שאני יוצאת למשימה. הוא חייך. "בהצלחה" הוא אמר. לקחתי את הגרזן, ושתינו הלכנו לעבר היער.
|
|
|
The dark dragon
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
הייתי עייף רק קצת. אחרי יום נסיעות, מבחן קל, וקרב קל עוד יותר (קיבלתי 10, 10, 10, 9) רציתי לישון. אבל לא הצלחתי. התהפכתי במיטה-הלא-נוחה-בעליל שלי וניסיתי להירגע ולהירדם, אם ככה אתם רוצים לקרוא לזה.שמעתי רחש בחוץ, ומכיון שאני רואה בחושך טוב כמו ביום הצלחתי להבחין בשתי דמויות חומקות החוצה מהפונדק. אולי זה עוד מישהו שהתקבל ולא מצליח להירדם. החלטתי לבדוק.
|
|
|
☂inbal☂
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
לפתע שמענו רשרוש עלים.
זה לא היה צבי.
לפתע זאב ענק יצא משיח, וחשף את שיניו.
היא לא רעדה בכלל. גם אני לא.
צריך לחסל אותו.
מלחמה.
הסתכלתי עלייה, מחכה לראות מה היא תעשה.
|
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
דם.
כמעט זינקתי עליו בשיניים חשופות, כמעט.
במקום זה, קפצתי קדימה בסכין שלופה, הזאב מת ברגע שתגעתי את הסכין בבטנו.
טוב, חוץ מכמה פרפורי גסיסה.
"את באמת צריכה להתחיל לבלות" חייכתי ועצרתי את הנשימה.
טוב, בינתיים לא יהיה חוש הריח, אבל כל עוד אני לא מריחה את הדם, בסדר.
|
|
|
The dark dragon
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
ראיתי את הנערה המלחיצה שעשתה את הקטע הזה עם הגרזנים. (לא אהבתי אותו במיוחד) ועוד נערה שלא זיהיתי. ברור שעקבתי אחריהן ראיתי כמובן את הזאב קופץ עליהם, והבחנתי בו גם לפני, אבל לא הייתה לי הזדמנות לחסל אותו ליפני בלי שיראו אותי (דבר מאוד רצוי.) הנערה השנייה קפצה על הזאב עם מבט משונה בעיניים. אכזריות? לא. משהו קרוב יותר לרעב. רעב גדול. היא לא מצאה חן בייני החלטת לא להתגלות בנתיים
|
|
|
☂inbal☂
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
חייכתי.
היא חזקה.
טוב זה היה ברור, אלא מה?!
"את חזקה." אמרתי לה.
"בואי נעזוב את המקום," הוספתי. אני לא רוצה לגרום לה לחשוף את עצמה. אני יודעת שהיא מתאפקת לא להסתער על איש הזאב ומצוץ אותו. גם אני מתה לעשות את זה. אבל אני מתאפקת.
היא מהנהנת, ושתינו הולכות.
אי שומעת נשימות שקטות בראשי, ועם הנשימות גם פעימות לב, שבאות מכיוון מזרח.
"בואי." אני אומרת לה.
שתינו הולכות למזרח, בצכדים דוממים, שאנחנו מוכנות לירות בחייה.
אני מגיעה לפינה אחת, ליד מערה. ממנה בוקעים הקולות.
בתנועה חדה, אני משליכה את הגרזן בחוזקה על החיה. זה צבי. טעים.
הוא מת.
"את רוצה חתיכה?" שאלתי אותה.
אחר כך חתכתי עם הגרזן קוביה של בשר. היא לא תחשוף את עצמה...
לקחתי שני זרדים שהיו על הרצפה והדלקתי אש. אני נזהרת ממנה.
ואז צליתי את הצבי לבכמה שניות, כדי שלא ייעלם ממנו כל הדם.
אחר כך בעטי חול אש, והיא נכבתה.
"קחי," אמרתי לה, והגשתי לה קובייה.
אחר כך לקחתי בעצמי אחת. זה היה טעים, אף על פי שזה היה יותר טעים קצת יותר חי.
|
|
|
☂inbal☂
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
לפתע שמעתי עוד רעש. צעד של מישהו, ופעימות לב. אני חושבת שגם היא חשה בזה.
לקחתי את הגרזן.
"מי שם?" שאלתי בטון אכזרי.
הוא לא גילה את עצמו. התחלתי ללכת לכיוון פעימות הלב.
"אני יודעת שאתה כאן." אמרתי.
הוא היה שם. הרגשתי את ליבו דופק יותר ויותר חזק ככל שהתקקרבתי.
|
|
|
The dark dragon
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
"שלום" אמרתי בקצת חשש. שלא תחשבו. לא פחדתי. אבל ממש לא רציתי שמישהו יתעצבן עלי.
"גם לכם היה קשה להירדם?" שאלתי כשנעתי כל עוד היא לא רואה אותי לכיון העץ, והתחלתי לטפס. מבחינה פסיכולוגית זה נותן לי יתרון.
|
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
"כן" עניתי וחשפתי שיניים בחיוך רחב "אבל לך עלולים להיות סיוטים עד שתחזור"
|
|
|
The dark dragon
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
"אוך, נו באמת, בואו נהיה קצת נחמדים." אמרתי בחיקוי של מורה, אולי זה יצחיק אותם והם ירגעו. למען האמת, עדיין לא הצלחתי להבין איך היא ידעה שאני כאן.
"אני יוצא למשימה הזאת, ואני מתאר לעצמי שגם אתן," אמרתי. כבר ראיתי אותן מלמעלה, וגם הן אותי. הן הנהנו.
"טוב, אז הייתי רוצה להתיידד עם מי שיוצא, כדי למנוע אי נעימויות בעתיד, וזה פשוט מושלם להכיר, באמצע יער, כשלאחת יש גרזן ענקי ביד, לשניה אין לי מושג מה, ולי שתי חרבות, וסכיני הטלה.." צחקתי מאט. התסכימו לי להתלוות אליכן למסע הצייד?"
|
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
היססתי. כבר מההתחלה זה היה רעיון גרוע לצאת. אני נעשית יותר ויותר צמאה.
רשרוש נשמע מאחורי. בגתנועה חלקה הסתובבתי והטלתי את הפגיון שלי.
הרמתי אותו במהירות, מקפידה לא לנקות את הדם והתחלתי להתרחק "נראה לי שהיה לי מספיק ציד להיום, נדבר מחר בבוקר"
התרחקתי במהירות אנושית מעבר לעצים ובשניה שהייתי בטוחה שהם לא רואים אותי רצתי כמה שיותר מהר.
הענפים אפילו לא נגעו בי כשהם חלפו לידי כמו כתם מטושטש, לעומת עשרים הדקות שלקח לנו להגיע ברגל, הגעתי לשם תוך כמה שניות, ובאותה תנועה של הריצה, זינקתי על החלון שהשארתי פתוח.
נשכבתי על המיטה בהקלה ושלפתי את הפגיון "באמת הייתי רעבה" מלמלתי לעצמי וליקקתי את הדם מעליו.
|
|
|
The dark dragon
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
החלטתי לחזור. אחת חזרה, והשניה לא עשתה לי בעיות כשהכרזתי על שאני חוזר. יופי. אפילו לא יצאנו, וכבר יש לי בעיות עם שניים.. אצטרך לסדר זאת.
|
|
|
☂inbal☂
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
שילכו לפונדק. אני מעדיפה להיות בחוץ.
היא השתגעה. הוא נלחץ.
טוב, אני מבינה איך היא השתגעה. היה הרבה דם. הצצתי לאן היא השליכה את הפיגיון. זה היה עוד אדם. נערה. עם לב פועם. היא אפילו לא הסתכלה מה היא תפסה... הסכין ננעצה לה כנראה בלב, אבל לא מספיק עמוק כדי שתמות. אבל כן כדי שתגסוס.
אני נועצת את שיני בעורפה. הדם נוזל, חם, ומתקתק, וממלא את פי בשביעות.
זה טעים.
זה לא טעים, זה מעולה!
אני נרגעת. הדם הוא האוכל שלי, הוא מקור האנרגיה שלי. אחר כך אני עוזבת אותה. היא קורסת לקרקע.
אני מכניסה אותה למערה. או שהיא תתעורר, או שלא.
סוג של הצלתי אותה.
אני תוהה איך הנערה הערפדית השנייה תסתדר במשימה. היא עלולה לקרוס.
היא לא ייודעת מה קורה לערפדים שלא אוכלים דם?
אפילו בשר נא יכול להיות טוב מכלום.
ליקקתי את הדם שנזל משפתיי. ליקקתי את שיני. אחר כך גם ליקקתי את הדם מהגרזן. היא מעדן.
אני חוזרת לפונדק. בדרך, אני עוצרת בבית של מישהו.
אני דופקת בדלת. זה בית מבודד.
אישה עגלגלה פותחת לי את הדלת. כמו חיה, אני מזנקת עלייה, וחותכת את פנייה בציפורני. אחר כך, אני לוקחת שקית מכיס המעיל שלי, וממלאה אותה בדם. אני סוגרת את השקית באיפוק, ואז נושכת את מפרק ידה של האישה. הדם שלה בסדר, אבל דם נעורים וילדים יותר מתוק וחם.
אני רואה את בעלה מהצד, מביט בי מפוחד. ואז אני מביטה בו, כשמשפתי נוזל דמה של אשתו.
הוא מתחיל לרוץ. הוא בורח.
אני רצה, הרבה יותר מהר ממנו. ואז אני תופסת את כתפו, וחותכת בבר עם ציפורני.
יורד לו דם. הוא מביט בפצע, המום ומבוהל.
אחר כך אני בועטת ברגלו. הוא נופל על הקרקע. מעולף. הוא קיבל מכה בראש.
ואז אני נועצת את שיני בעורפו, ואז מוציאה אותן, ומצמידה לחורים שניקבתי בעורפו שקית דם אחרת. השקית מתמלאת בדם. את הדם שנשאר אני שותה.
אני מתחזקת.
את שתי הגופות אני זורקת לנהר, שנמצא ביער ה"אפל".
יש לי אוכל. אם אוכל אותו בקמצנות, הוא יספיק לי לחודש.
אחרי שאני מתנקה קצת בנהר, אני לובשת את המעיל, שלא אראה חשודה.
אני מלקקת שאריות דם משיני, ומלקקת גם את הדם שנזל משפתיי.
אני לא ערפדית.
אני שותה דם, אבל אני לא ערפדית.
אני נכנסת לפונדק, ועולה לחדר שלי.
שכחתי לארוז תיק למסע.
אני יוצאת מהחלון. אני רצה במהירות לביתי.
"היי אבא," אני אומרת שאני רואה אותו בכורסא.
"היי," הוא עונה. בבית אלו שעות הפעילות. רוב הזמן, ישנים ביום, ועובדים בלילה.
אני עולה לחדר שלי. אני לוקחת את התיק הגדול שלי. זה שאפשר לסחוב גם על הגב. אני לוקחת שק שינה, ומזרן מגולגל. אני לוקחת מעיל, ג'ינס, גופייה שחורה, טבעת של ארוסי המנוח, את שתיי שקיות הדם, ועוד כמה בגדים. אני לוקחת את הסיכה שלי, בצורת הכוכב המחומש.
אחר כך, אני לוקחת שעון קטן. אני תולה אותו על צווארי, כמו שרשרת. הסיכה הכסופה בולטת. אני נועלת מגפי עור חומים. הם נוחים.
אני לא צריכה סוודר. אמנם לקחתי מעיל, חמש גופיות, וחמי
שה זוגות מכנסיים, אבל עדיין. אה, וגם לקחתי סרטים לשער. בכל הצבעים.
אני רואה את הבובה שלי, שהייתי קטנה. אנושית. אני פוצעת עם סכין קטנה את היד שלי, ואת הדם אני מורחת על הבובה. משפתייה. נוזל הדם שלי.
אני מסדרת אותה על המיטה.
אבא הביא לי אותה. אבא אכל את אמא, בתקווה שהיא תהפוך להיות כמוהו.אבל היא לא עברה את השינוי.
היא מתה לאחר שבוע. אבל לא כמונ. אני עברתי את השינוי ביום. אני חזקה.
אבל עדיין, בליבי, אמא חיה ונושמת.
אני הולכת שוב לפונדק.
אני מתרחצת, וומציצה בשעון. השעה שלוש לפנות בוקר. אבל אני לא צריכה לישון.
אני מתיישבת על כסא, ומחכה לבוקר.
|
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
ממש לא הייתי צריכה לשתות את הדם הזה.
פלטתי גניחה מיוסרת כשהנחתי ראש על הכרית, הדם הזה רק עשה אותי צמאה יותר!
הבטתי בחלון, תוך פחות משניה כבר רצתי לכיוון קצה העיר, האנשים שם פחות מוכרים.
נעצרתי פתאום, היה ריח ממש חזק, של דם.
ניגשתי לבית קטן, ממנו בקע הריח.
התכופפתי לרצפה, הדם היה חמים, עקבתי אחרי הריח של הדם עד שהגעתי לנהר.
הבטתי בו לשניה בחוסר אונים ואז זינקתי פנימה.
טוב, אין כל כך מישהו שיכול להתחרות איתי במי נשאר יותר זמן בתוך המים, כי טכנית אני מתה, מה שאומר שאני לא צריכה לנשום.
צללתי למים הקרים, לא רחוק ממני היו שתי גופות, הדם שבקע מהם נעלם כמעט מייד בזרם.
שחיתי לעברם והרמתי את שניהם מתוך המים.
הנשיכות לא היו של ערפד, בברור, אבל אלה היו נשיכות, ומי שזה לא יהיה, בהחלט שתה דם.
התכופפתי לעבר הגופה של האישה, הדם החליק לי בגרון, וואו, אושר.
כשהגופה הייתה מרוקנת מדם, שתיתי גם את מה שנותר מהגבר. כשניגשתי לזרוק את הגופות בחזרה לנהר, הבחנתי במשהו.
עקבות, של מגפיים.
שמרתי את התמונה בזיכרון, נראה למי זה שייך.
השלכתי את הגופות לנהר וחזרתי לפונדק.
נשכבתי על המיטה בחיוך מריר, לילה טוב, כן, בטח.
|
|
|
עמיתוש!!! XD
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
בדרך למבחן הייתה מישהי שהסתכלה עלי בזלזול. ידעתי בדיוק מה היא חושבת. כולם חושבים שפגיונות הם נועדו להריגה מקרוב וקשה לפגוע אתם מרחוק. אבל אני אהבתי לזרוק אותם. זה יותר קל מאשר חץ וקשת. אני מדייקת בהם.
הלכתי למבחן הבא ובו נבחנתי על אסטרטגיה. זה היה קל. הזזתי כמה חיילים ועשיתי מלכודות לאויבים וזהו! ושוב עשר. לקחתי מפתח לחדר בפונדק ונכנסתי אליו. חור. פשוט חור.
|
|
|
The dark dragon
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
חזרתי לחדר עצבני. כן, נראיתי מבוהל מוות, ועשית לעצמי פדיחות. עכשיו יחשבו שאני פחדן! אני, בורגין,לוחם הסייף החי טוב בשכונה, פחדן!
נשכבתי במיטה, למרות שידעתי שזה חסר טעם, אני לא ארדם. יש משהו חשוד בשני הנערות. נזכרתי במבט של זו שהרגע את הזאב. המבט הרעב הזה. רעב לכאורה לדם.
יש לי חשדות לא נעימות לגביהן.
|
|
|
The dark dragon
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
*הרגה*
|
|
|
☂inbal☂
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
שמעתי את דפיקות הלבבות הפועמים מעבר לדלת. התאפקתי לא לצאת, ולקרוע את גרונותיהם. הדם החם, משגע אותי.
במקום לשבת שם בלי לעשות כלום, יצאתי למסדרון. הורדתי את סיכת הכוכב המחומש. אבל את השעון השארתי. לבשתי מכנסיים צמודים, מגפי עור וחולצה עם צווארון ורקמת פרחים, וכפתורים. היא חולצה יפה.
בשער שזרתי סרט קטיפה אדום. הבטתי במראה. יפהפייה. כמו תמיד. גם אם אני אתמלא בבוץ, אני עדיין אהיה מהממת. אני לא אוכל לשנות את זה לנצח.
ניקיתי את המגפיים. הם התמלאו בבוץ... אני מקווה שלא השארתי עקבות מהנחל, למרות שמי כבר מסתובב שם? אה, הנערה ההיא, הערפדית ה"סמויה".
יצאתי למסדרון. ריחרחתי סביבי, כדי למצוא את הנער ההוא. זה שעקב אחרינו. אני אנסה להיותנחמדה, כדי שלא יפחד ממני. אני אנסה.
הרחתי את הדם שלו. שמעתי את דפיקות ליבו. ידעתי שזאת הדלת.
דפקתי, והוא פתח.
"היי," אמרתי באגביות.
|
|
|
☂inbal☂
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
(הוא לא מגיב אני אכתוב במקומו הצפתי לו את התיבת דואר והוא לא ענה....!)
"היי," הוא ענה.
הוא מפחד.
"למה אתה כאן?" שאלתי אותו, ונכנסתי לחדר.
|
|
|
The dark dragon
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
(מצטער, לא באמת הייתי מחובר, שכחתי להתנתק)
"מה זאת אומרת?" היא נראתה לא רע. מה שבני אנוש יקראו לו, כנראה, יפהפיה. אבל אני לא ממש אוהב יופי אנושי. אלפיות הרבה יותר יפות.
"המשימה!" היא ענתה קצרת רוח.
"למה זה מעניין אותך?"
"רצית להתיידד, לא? אז אני מתיידדת."
טוב, לא האמנתי לה, אבל לא חשבתי שזה יזיק לי.
"טוב, אבל זה ישמע קצת חנוני-"היא חייכה חיוך אכזרי כאילו היא כבר מתכננת איך לרדת עלי,"-ראיתי את המצב הגרוע, והחלטתי להצטרף, מנאמנות טהורה למדינה שלי"
|
|
|
POLLO
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
הלכתי במהירות לפונדק,
מה אני אמצא שם...
פתחתי את דלת העץ באיטיות.
לא היה אף אחד בקומה הראשונה.
עליתי לקומה השניה ובחרתי חדר.
מצאתי ארונית עץ ליד המיטה.
מצאתי תיק, בגדים... הרבה בגדים!
מעניין איפה השאר? אולי בתוך החדרים הנעולים?
הכנסתי במהירות את התליון לתיק וסגרתי אותו.
|
|
|
☂inbal☂
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
שיקרתי. מנאמנות למדינה שלי. מאיפה זה בא??? חחח, אני גאונה!!!!
"אתה יודע שאתה יכול לסמוך עלי, ולספר לי, נכון?" אמרתי לו.
הוא קצת התלבט.
"טוב, אני הולכת," אמרתי לו.
"אבל תזכור שיש לך חברה נאמנה אחת בינתיים," הוספתי.
יצאתי מהדלת, סגרתי אותה בשקט מאחורי.
השתגעתי מריח הדם סביבי. הלבבות הפועמים, שלא מפסיקים להדהד במוחי...
דפקתי בדלת של אחד מהם.
זה היה נער, חמוד. לאכילה כמובן. אבל עדיף לי לא לנגוס באף אחד עד שאגיע למשימה, ויגמר לי מלאי הדם. אז אני אצטרך לקחת טעימות מאנשים. אני לא אוכל להרוג אותם. ומי יודע, אולי כן? סתם, לא.
הלב שלו פעם. בום, בום, בום, תנגסי!
אסור לי!
"היי," אמרתי, אני בטוחה שנשמעתי קצת מטופשת. מי הולך לומר "היי" בשעה שלוש לפנות בוקר?!?!?
"היי," הוא ענה. הוא נשמע חביב. אפשר לבטוח בו לפי מחשבותיו. אבל לא יותר מדי. להזהר.
"אתה מצליח להרדם?" שאלתי אותו.
"למען האמת, לא ממש..." הוא אמר.
"גם אני לא ממש..." אמרתי. יותר נכון שאומר, לא ישנה אף פעם.
"את רוצה להכנס?" הוא שאל.
"כן, בטח. אולי אוכל לעזור לך להרדם." אמרתי. כן, בטח. לעזור לו להרדם, כשאני אקריא לו סיפור שיגרום לו לסיוטים.
נכנסתי.
"החדר שלך מכוער יותר משלי." אמרתי. אני לא חושבת שזה נשמע מעודד כל כך.
"אז למה אתה כאן?" שאלתי אותו.
|
|
|
POLLO
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
"בשביל.."
אני יספר לה את האמת.
"בשביל להגן על חברה שלי..."
אמרתי, אני די בטוח שהסמקתי.
|
|
|
☂inbal☂
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
"ממה אתה צריך להגן עלייה?" שאלתי בטון ידידותי ומבין.
אבל באמת, ממה הוא כבר צריך להגן עלייה? היא לא יודעת להגן על עצמה לבד? וחוץ מזה, איך הוא בדיוק מגן עלייה כשהוא עוזב את הממלכה לכמה חודשים טובים למסע מסוכן עד מוות? אני לא יודעת, אבל שאלתי את עצמי. אולי התשובה שלו תגבה על זה.
|
|
|
The dark dragon
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
יופי! ממש חסר טאקט מצידי. היה עדיף שאשקר. עכשיו חושבים שאני שקרן, אפילו שלא שקרתי. תראו, באמת אין לי סיבה טובה יותר. הבעיה היחידה שלי בחיים.. לא! אל תחשוב על זה! טוב, אז ברור שחשבתי על זה.
זה קרה לפני 3 שנים. אני יודע שזה לפני הרבה זמן יחסית, אבל עדיין פעם ב.. הייתי מתעורר עם דמעות על הכרית בגלל מה שקרה. זה היה ביום הולדת 17 שלי. ההורים שלי בדיוק נתנו לי את התליון. הוא היה בגודל של ביצת תרנגולת, אבל דק כמו עלה, והכי חשוב, רק כשפתחתי אותו אחרים יכלו לראות אותו. הוצאתי את התליון שהיה קשור בשרשרת על צווארי, ופתחתי אותו. ראו בו את הורי ואותי, כשאבי שם את ידיו על כתפי. הורי נראו כ"כ מאושרים, לא יודעים מה עומד לקרות להם עוד זמן קצר..
יצאתי לחגוג עם חברי את יום הולדת 17 שלי בעיר. היה כיף. התחלתי להתקדם לכיוון ביתי בערך ב-3 בלילה. כשחזרתי, הבית היה שקט מדי. אני ודע, זה לילה, ההורים שלי אמורים לישון, אבל עדיין.. בררר..
נכנסתי. מה שראיתי, לא שכחתי לעולם. עם אסגור את עיני, אוכל ליראות זאת עדיין. אמא ואבא, אמא עם ראש כרות, ואבא עם דקירה נוראית בחזה. מה שאני זוכרכ מההמשך, זה שמישהו תפס אותי ובכיתי עד שנרדמתי.
התנערתי ממחשבותיי, ויצאתי מחדרי. זה חסר טעם לשבת בחוסר מעש, ואולי זה ירגיע אותי מעט.
|
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
בחיי שבני אדם לא למדו - במשך כל השנים האלה - לישון בלילה!
וזה, מעצבן, מאוד.
יצאתי מהחדר בכעס, אולי אני לא צריכה שינה, אבל כמו כל יצור אחר, אני צריכה שקט מדי פעם!
כמעט התנגשתי במישהו, כל כך כעסתי שלא הרגשתי אותו מתקרב.
"אה, היי, מצטערת על זה" מלמלתי, הרמתי את מבטי, זה היה האחד שבא ליער "אממ... מצטערת על זה שהלכתי מקודם, פשוט אני לא כל כך אוהבת לצוד, וזה היה רק כדי שהיא לא תחשוב שאני חלשה..." נאנחתי "בקיצור מצטערת. קוראים לי ארין, איך קוראים לך?"
|
|
|
The dark dragon
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
אוח, למה כולם נופלים עליי היום! טוב, לא יהיה רע עם באמת אוציא לפועל את מה שאמרתי ביער.
"ארין? שם נחמד. לי קוראים בורגין,"החוותי קידה קלה. "ומה מעשיך כאן בלילה כה נאה?"
|
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
"לא הצלחתי להרדם" עניתי אוטומטית "כמה רק עכשיו סיימו את המבחנים, והם מגיעים והכל, אז יש הרבה יותר מדי רעש" הבטתי לשניה דרך החלון "וחוץ מזה, איפה הלילה הנאה? אין היום ירח"
|
|
|
The dark dragon
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
חייכתי. "אוך! אין לאף אחד חוש הומור?" לא יודע למה הרגשתי בנוח ליד ארין. אפילו שזכרתי עדיין את מבט ההוא שלה.
"וכן מסכים אתך, בהחלט רועש.." ואז פלטתי בטעות:"אבל אני ער מסיבה אחרת" היא הביטה בי במבט משונה.
אוי! איזה אידיוט מפגר אני! הדבר האחרון שרציתי לעשות זה לספר לה. ואולי דווקא כן?
|
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
"איזו סיבה?" הבטתי בו בסקרנות.
מה באמת יכולה להיות הסיבה שהוא לא ישן ב-
ליכסנתי מבט החוצה.
באחת לפנות בוקר?
|
|
|
The dark dragon
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
"טוב, זה סיפור ארוך.." התחמקתי.
"אני אוהבת סיפורים ארוכים" אוי, אני שונא את התשובה הזאת!
החלטתי לשקר. חלקית.
"החברה שלך באה אלי לחדר, וזה גרם לי להרגיש.."-חיפשתי את המילה הנכונה-"לא נעים"
|
|
|
POLLO
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
"אני רוצה להגן עלייה מהמפלצות... נראה לי..."
|
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
"אה" עניתי, מופתעת
"זה לא היה כל כך ארוך" הוספתי בחיוך רחב "אבל בכל אופן, בני אדם רגילים לא נשארים לבד כשלא טוב להם?" זה לא בדיוק שאני זוכרת.
"בן אדם?" הוא שאל בגיחוך והצביע על אוזן מחודדת אחת.
"אתה אלף" אמרתי, המומה לחלוטין "אני נעשית ממש עייפה, נדבר מחר אולי" הייתי מתוחה כשהסתובבתי אל הדלת.
אלף! אלפים זה... לא טוב, לא בשבילי, לפחות.
אני אצטרך להודיע,צריך לתכנן מחדש את המתקפה, זה היה בנוי על סברה שיהיו רק בני אדם.
|
|
|
The dark dragon
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
"אתה אלף". אוקיי, ברור שאני אלף. היא לא ראתה את הביצועים שלי? חשבו אותי ל>בן אנוש
|
|
|
☂inbal☂
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
"אתה חבר טוב..." אמרתי לו. טוב להחמיא לבני אנוש. זה מרכך אותם.
"אז למה את כאן?" הוא דאל.
"אתה בטוח שאתה רוצה לדעת?" שאלתי.
"כן." הוא אמר.
"טוב, האמת שאני כאן כדי להגן..." אמרתי.
הוא היה קצת מופתע. טוב, זה די ברור. איך מישהי שנראית כמוני יכולה להגן? טוב, אם הוא ראה את הגרזנים, הוא יכול להיות בטוח שאני מסוגלת. אבל אם לא, זה כבר סיפור אחר.
"ראית את הבחינה שלי?" שאלתי.
|
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
הסתובבתי מייד "אני חייבת לך התנצלות" אמרתי בהיסוס "מצטערת, לא ראיתי את המבחן שלך, ואם כן, אני בטוחה שהייתי יודעת מייד שאתה אלף או ערפד" צחקוק מתוח נפלט לי מהפה כשאמרתי את המילה האחרונה "באמת, ממש מצטערת, ואתה הראשון שזוכה שאני אומר לו שאני מצטערת כמעט חמש פעמים בשעה אחת"
|
|
|
POLLO
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
"לא..."
|
|
|
☂inbal☂
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
"גם אני לא ראיתי את שלך.... מצטערת..." אמרתי. בעצמי לא הבנתי למה זה קשור. אבל זה עדיף משתיקה מביכה.
"טוב, אני אלך..." אמרתי, קצת בבישנות ממש לא אופינית.
"אני גם ככה עייף, זה רעיון טוב. תישני טוב. לילה טוב!" הוא אמר לי. כן, בטח. אני ממש הולכת לישון. כאילו שאני כל כך מסוגלת להרדם.
"לילה טוב," אמרתי, ויצאתי מהחדר.
ראיתי את שני אלה שהיו איתי ביער.
"היי." אמרתי להם,ועברתי על פניהם בזריזות. נכנסתי לחדר שלי, ונעלתי את הדלת. נשכבתי על המיטה, אבל לא ישנתי, וגם לא התכוונתי לישון.
למה החיים כאלה? העובדה שאני יותר חזקה, ושונה מבדילה אותי מכולם. לפעמיים הייתי רוצה לחזור ולהיות בת אנוש רגילה. שלא צריכה לאכול דם. שלא יפה באופן קיצוני. שלא יודעת לקרוא מה אחרי חושבים עלייה. ובמיוחד שלא שומעת את דפיקות הלב מבעד לדלת נעולה, ולא מריחה את הדם בעורקיהם של כל אחד כמעט שהיא רואה.
אני משתגעת.
אני רצה היישר לחלון, ומנפצת אותו, וקופצת לקרקע מהקומה השלישית. אני רצה במהירות, מנסה להתרחק מפעימות הלבבות, והדם הזורם בעוקים, ולוחש אליי לבוא אליו ולאכול. אני רצה ליער. אין הרבה סיכוים שאשמע משם את הדם המלחשש לי לאכול, ולהרוס.
אני רצה ליער. אני משאירה את הגרזן שלי במקומו. אני פשוט בורחת מהדם. מנסה להאבק לא לשתות אותו. אני בטוחה שכרגע העיניים שלי אדומות. או צהובות. או כתומות. אני צמאה, ומנסה להאבק בדחף. אני מנסה להסתבך בענפים, כדי שאתקע. אבל בכל פעם שאני מסתבכת בענפים, המוח שלי אומר לי 'לכי אל הדם', ואז אני יוצאת מתסבוכת הענפים. אני מנסה להתיישב, ולהרגע, אבל אני לא מסוגלת. הדם גורם לי לצאת מאיזון.
אני מתחילה לרוץ במעגלים.
"מה עושה כאן נערה צעירה?" לפתע נשמע קול. אין פעימות לב. אין ריח דם. ערפד.
"תאווה לדם." אני משיבה.
"רוצה לטעום?" הוא שואל אותי, וזורק אליי ילד.
הילד מדמם. אני לא מסוגלת לעצור את עצמי מלהתנפל עליו. אינ מתנפלת עליו, ומוצצת ממנו את כל הדם.
הערפד צוחק.
"מה מצחיק?!" אני שואלת בטון מסוכן, ומתקרבת אליו.
"הייתי בטוח שלנערה צעירה אין כזו תאווה של בוגרים... את מיוחדת." הוא אמר.
העיניים שלו זהרו באדום. הוא הולך לתקוף אותי. הדם שלי עדיין מעט אנושי.
התחלתי לרוץ.
הוא עקף אותי. הוא תפס אותי בזרועות ברזל.
"תני לי לטעום... את לא תמותי... זה קצת פחות מהנה, אבל לא יאונה לך כל רע..." הוא אמר בטון אכזרי. אני יודעת שאני לא אמות מזזה, אבל זה ממש יכאב. ממש. כאב מייסר.
לפחות כך זה אמור להיות. זאת גם לא הפעם הראשונה שלי. אני זוכרת שכשהייתי בת 13, הסתובבתי בסמטאות כדי למצוא מישהו לאכילה, ואז שלושה צעירים התנפלו עליי. הכאב היה קשה. אחר כך התעלפתי למשך שעה. ואחר כך כאב לי הצוואר במשך יומים. והייתי ממש חלשה. והייתי זקוקה לדם פי שתיים מהרגיל.
אני מתפתלת, אבל לא מצליחה לצאת מאחיזתו. זה ברור שאני לא יכולה. הוא ערפד.
"איי!!!" אני צווחת. ניביו ננעצים בצווארי. זה ישאיר סימן.
|
|
|
☂inbal☂
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
זה אחד הדברים הכי נוראים שקיימים.
אני מרגישה שהניבים שלו ננעצים בי, וצורבים את צווארי. אני מרגישה את דמי הולך ואוזל, אף על פי שזו אשליה.
"די...." אני אומרת חלושות.
הוא ממשיך לשתות. אני לא מסוגלת להתנגד. לא שאני רוצה שהוא ישתה ממני, אני פשוט חלשה מדי. ככה זה כשערפד שותה ערפד.
"יש לך אינטיליגנציה גבוהה? נכון?" הוא אומר, כאילו שואל.
אני מרגישה שאני מתחילה לצנוח אל הקרקע. אז הוא מחזיק' אותי, הוא לא מרפה עד טיפת הדם האחרונה.
"את לא תמותי..." הוא אומר, כשהוא מוציא את שיניו מעורפי. אני רואה בחטף את הניבים שלו, שמלאים בדמי שלי, ושמשפתיו נוזל הדם שלי.
הוא שותה עוד מעט. לי זה מרגיש כמו נצח.
ואז הוא שומט אותי. אני נחבטת בקרקע, חלשה. "הדם שלך היה נהדר. לא ציפיתי שלערפדית כמוך יש דם מלא כל כך. להתראות." הוא אומר, ומסתובב. אני רואה שעל חולצתו מרוח דמי. אני רואה אותו הולך לכיוון האכסניה, בלי שהוא שם לב. רק זה חסר לי. שימשהו יראה אותו. עם הדם שלי מרוח עליו. הוא נצלן. הוא ההביא לי ילד לאכול, ואז אכל אותי.
עיני נעצמו. מאז אני לא זוכרת, כי התעלפתי.
|
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
שמעתי דפיקה על החלון בחדר, הרמתי את הראש.
"לא היית צריך לבוא לפה" סיננתי לו.
"כן, ידעת שיש כאן עוד ערפדית? את ממש צריכה להיזהר, בכל אופן, יש חדשות?"
"מה עשית?" שאלתי באיום, הוא חשף שיניים "שתיתי ממנה קצת, זה הכל, היא חצי ערפדית חצי אנושית"
לפני שחשבתי לשניה על מה שאני עושה זינקתי עליו והצמדתי אותו לקיר כשאני אוחזת בצווארו "לקח לי שנה להצליח להשתלב בין בני האדם, ושכמה שפחות יחשדו בי" אמרתי לו בזעם "ואתה לא תהרוס לי את זה, כי אחרת שאני אדאג שהם יטפלו בך"
"את יותר מדי בטוחה שעצמך, הם יזרקו אותך ברגע שתסיימי את העבודה"
עכשיו הגיע תורי לחשוף שיניים "להזכירך, ג'ייק, אני ערפדית רק מאה שנה, עדיין צעירה ותמימה, לא מעודכנת לגמרי במה שקורה,אתה לעומת זאת... שלושת אלפים שנה זה משהו, ואתה יודע כבר יותר מדי"
"תשחררי אותי" הוא ענה בקול רגוע.
"לא"
בלי שההבעה שלו השתנתה הוא תפס לי את השער מאחורי הגב ומשך אותו בכוח, ביד השניה הוא אחז בצווארי בכוח.
זה סוג של דו-קרב, מי שנכנע ראשון, ולצערי האו למד את האחיזה הזו במשך שלושת אלפים שנה.
"אוקי, בסדר" שחררתי אותו, הוא שחרר אותלי בחיוך מלגלג והתיישב על המיטה
"אז כמו ששאלתי כבר קודם, יש מידע חדש?"
הבטתי בו במבט מזהיר, הוא הניד בראשו "יש קסם, הבאתי מכשף, זה בסדר, לא ישמעו"
הנהנתי "אתם שלחתם אותי להצטרף לצוות, אני בפנים, יש אלפים שיוצאים למשימה"
"אלפים" הוא אמר, מוטרד.
"כן, והערפדית ששתית ממנה, אין לי מושג מי זו, למרות שיש לי רעיון. אבל היא שייכת למועצה?"
"לא, וגם לא הייתה מעולם בבית, היא נחשבת עריקה, תתעלמי ממנה, היא לא חשובה לך. אבל יש לה דם טעים" הוא ליקק שפתיים, הבטתי בו בגועל "בכל אופן, אם היא תעשה צרות, מותר לך להרוג אותה, ברגע שתצליחו להגיע, אנחנו נשלח כמה אנשים שיביאו אותך בחזרה, הכל טופל, יש לך עוד מידע?"
"יש... כמה אלפים" אמרתי בהיסוס "והערפדית הזו, או לפחות מי שאני חושבת שהיא ערפדית, לא בדיוק טורחת להסתיר את זה, זה יכול להיגמר רע"
"הפקודות שלך ברורות, נכון? את מגיעה בחזרה, וחוזרת למועצה, לא משנה אם תשיגי מידע או לא"
הבטתי בו בתסכול. "אבל מה אם..."
"אין שום אבל!" הוא ענה בזעם "ואת, נתנו לך פקודות, מספיק"
טמנתי את ראשי בין כפות ידי "בסדר, הבנתי"
כשהרמתי את ראשי, הוא כבר לא היה שם.
"באסה" מלמלתי לעצמי.
|
|
|
☂inbal☂
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
(אני לגמרי ערפדית ואף אחד לא יודע!!!!!!!!!!!!!!)
|
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
(את כתבת שהוא אמר שאת ערפדית, ויש לך דם אנושי בדם שלך, אז הגיוני שהוא יחשוב שאת חצי ערפדית.)
|
|
|
☂inbal☂
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
התעוררתי לאור הזריחה.
כאב חד הלם בצווארי, איפה שהערפד שתה ממני.
נאנקתי. למה הוא היה חייב לשתות אותי? למה הוא לא יכל לשתות איזה בן אנוש?
אני לא מאמינה שלא הצלחתי לברוח ממנו. כשערפד שותה מערפד, או מבן אנוש, הוא מגלה עליו הרבה דברים. זה כולל על מה הוא חושב, ועל האינטיליגנציה שלו. אבל זה גם הפוך, במקרה של ערפדים. כשערפד שותה ערפד, שני הצדדים יכולים לדעת מעט פרטים.
הוא היה בן 3476. שמו היה ג'ייק. הייתה לו תאווה רבה לדם. הוא היה נשוי לחמש נשים. הוא נהפך לערפד כשהוא היה בן 18, כשהוא טייל ברחובות. הוא אכל את ההורים שלו, את משפחתו. אינטיליגנציה גבוהה מאוד.
אני בטוחה שהוא יודע עלי את הפרטים האלו:
גיל- 207
שם- דיאנה
תאווה רבה לדם.
הייתה נשואה לתשעה גברים בני אנוש, ואכלה את כולם, או שניסתה להפוך אותם לערפדים והם מתו בתהליך השינוי.
הפכה לערפדית כשהייתה בת 17. אינטיליגנציה גבוהה מאוד. אמה מתה כשניסתה לעבור את תהליך השינוי. אביה ואחיה גם ערפדים.
אני משתגעת ממה שהוא יודע. הוא חתיך, כמו כל הערפדים, אבל זה לא גורם לי לאהוב אותו. בנות אנוש היו מנסות להתחתן איתו. לפחות רוצות. והוא היה בחור את היפות ביותר.
אני תוהה מדוע שתה ממני. איזה סיבות היו לו? לדעת עלי פרטים? או שמא זה היה סתם מרוע, או אולי תאווה? זה לא היה מתאווה. יש כל כך הרבה בני אנוש בעיר, למה שירצה לשתות מערפדית? כי אני טעימה? זה ממש תלוי. הייתי רוצה לטעום אותו, אבל רק כדי להענישו.
הכאב שלי כל כך חד, שאני צורחת.
אני לא יודעת מה לעשות. זה די ברור שעד שאני לא אשתה דם, אני לא ארגיש יותר טוב, אבל אין לי דם בהישג יד.
אלא אם כן אני אגרום לאיזה בן אנוש שיתקרב ליער להכנס פנימה. אבל זה אזור ממש לא מיושב. אף אחד חוץ מבודדים לא עובר כאן.
כל הגוף כואב לי. השרירים שלי רכים, כמו גומי. אני לא מסוגלת לזוז, ואם כן- כאב מפלח אותי.
אני מרגידה דפיקות לב.
"בוא הנה חמוד! יהיה לך כיף!" אני אומרת בטון עליז ככל יכולתי. זהו צבי. זה עדיף מכלום. אם אצליח להגיע לחדר שלי, אוכל לשתות את שקיות הדם.
הצבי מתקרב. כשאני מספיק קרובה אליו, אני נועצת את ניבי כמה שיותר חזק ברגלו, שמדממת. הדם מתפשט בפי כתרופה. הוא צונח. אני מנסה לסובב אותו, כדי לשתות מצווארו. אני מסובבת אותו בקושי. אני נועצת את שיני בעורפו. הדם נוזל כנהר אל פי.
אני מרגישה יותר טוב, אף על פי שראשי כואב.
אני הולכת בצעדים כבדים לאכסניה.
אני מלקקת את שאריות הדם משפתי ושיני. אני מרגישה יותר טוב.
כשאני נכנסת לאכסניה, אני מגלה שהרבה אוכלים ארוחת בוקר. אני עולה לחדרי. איך שאני מגיעה לחדרי, אני נועלת את הדלת, וחוטפת את שקיות הדם ושותה את שתיהן בשקיקה. הדם מרפא אותי. מחולל בי ניסים. אני כמעט וחוזרת לשפיות. אחר כך, אני מתרחצת, ולובשת בגדים אחרים.
אני כורכת צעיף עבה וארוך סביב צווארי, איפה שנשך אותי ג'ייק, הערפד.
אני מביטה במראה הסדוקה. לא משנה מה אני אעשה, אני תמיד נשארת יפה.
אני יורדת למטה, לחדר האוכל ומתיישבת ליד השולחן. כשמלצר שואל אותי, אם אני רעבה אני משיבה שלא.
מתחשק לי לאכול את המלצר. אבל אסור לי. אני צריכה, אבל אם אני אוכל אותו, זה יהיה מאוחר יותר.
|
|
|
☂inbal☂
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
(התכוונתי טעים.... טעות שלי... היא ערפדית לגמרי. לא חצויה! שונאת חצוים!)
|
|
|
☂inbal☂
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
ישבתי בשולחן. ראשי הלם בי, ופעימות הלב של בני האנוש הדהדו במוחי.
שוב השגעון הזה, שהוביל אותי למלכודת. למה זה קורה לי?
אני שולחת את ידי אל מתחת לצעיף, אל סימני הנשיכה. הם צורבים כשאני נוגעת בהם. יופי, הם מדממים עכשיו. אני חוזרת לחדר שלי, וסוגרת את הדלת. אני מורידה את הצעיף, ולוקחת מטלית, ומנגבת את הדם. זה צורב.
אני מצמידה את המטלית, עד שהדם כבר לא מטפטף.
לפתע נשמעת דפיקה בדלת. אני ממהרת להחביא את המטלית מתחת למזרן המיטה.
אני פותחת את הדלת.
(כל אחד מוזמן:))
|
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
"אני יודעת ששתית" לא חיכיתי שהיא תאמר לי משהו "אני יודעת שהוא שתה ממך, וזה לא מעניין אותי, אבל את חייבת לדעת ממש דחוף שנכון לעכשיו הוא מוכן להרוג אותך, ויש לו הרבה יותר מדי קשרים בבית, למה בכלל לא באת לשם? היית משלימה את השינוי, שניה" עצרתי את עצמי "אני אתחיל מההתחלה, את לא יודעת על הבית ועל המועצה, נכון?"
|
|
|
The dark dragon
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
זהו. אני בטוח. היא ערפד. אולי היא לא שמה לב, אבל אני לא טיפש, ואני יודע שאף אדם רגיל לא היה אומר :"אלף או ערפד", אלא עם כן הוא חייב, או שהוא עצמו ערפד. חוץ מזה, כמו שאמרו, ערפדים די דומים ביכולות שלהם ליכולות של אלפים. זה מסביר איך היא מצאה אותי, וחוץ מזה, כשארין רצה בעקבות השניה (אני עדיין לא יודע את השם..) היא הציגה בפני ברב תפשותה עד כמה היא מהירה וזריזה.
טוב, אני צריך לתפוס אותה לשיחה, ולהסביר שאני לא אויב. ושאין לי בעיה עם זה שהיא ערפדית. (כל עוד היא לא מנסה לשתות אותי, או מישהו בסביבתי..)
|
|
|
☂inbal☂
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
"אין לי מושג על הבית והמועצה. עשיתי מה שאבא שלי אמר לי לעשות. להשלים את השינוי בבית. זה מה שעשיתי." אמרתי. אין לי מושג על הבית, והמועצה.
|
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
"אוקי" טמנתי את הראש בין כפות הידיים "זה ממש לא טוב"
היא הרימה גבה בשאלה.
"המועצה מורכבת מעשרה ערפדים, הם הבסיס של כל הגזע שלנו. הם הערפדים הזקנים ביותר" עיוויתי פנים "שנראים בשנות העשרים המוקדמות. בכל אופן, הם מרכיבים את המועצה. הבית זה המקום שאליו כל הערפדים מגיעים אחרי שהם עברו את השינוי. יש להם עשרים שנה להגיע, אחרת הם נחשבים מתים" הבטתי בה בחשש "את לא הגעת, את נחשבת מתה או עריקה, וזה אומר שאין אף ערפד שיהיה מוכן להעניק לך הגנה"
"אני לא צריכה הגנה" האי ענתה בקרירות.
"את ועוד איך. בבית מלמדים את כולם, המועצה מלמדת אותם, והם חיים כבר יותר מעשרת אלפים שנה, היה להם את כל הזמן הזה כדי ללמוד, והם מעבירים את הידע שלהם" הבטתי בה בדאגה "כל ערפד שהיה בבית, לא משנה אם הוא נוצר לפני עשרים שנה, יוכל לגבור עלייך בקלות, כל טריק שיהיה לך, כבר יודעים" נאנחתי "וזה אומר שאסור לך להתקרב לבית, יהרגו אותך בלי לחשוב פעמיים"
|
|
|
☂inbal☂
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
"מה זה אמור לומר לי?" שאלתי. "שאני הולכת למות?" שאלתי בזלזול. באמת? זה שאני נחשבת לעריקה, זה לא אומר שאני חלשה. מה הקטע?
חוץ מזה, ערפדים קשה יותר להרוג. מה היא מנסה לומר לי בזה? שהסתבכתי? כאילו דא! מיליון פעמים בערך הסתבכתי. ממה בדיוק אני צריכה הגנה?
|
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
"אני בסך הכל מזהירה אותך, אל תתקרבי לשם" משכתי בכתפי וחייכתי בלגלוג "לילה טוב"
יצאתי מהחדר בנשיפת הקלה, בוצע.
|
|
|
☂inbal☂
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
(אריה זה כבר בוקר)
היא מזהירה אותי. אוקי.
"תודה על האזהרה." אמרתי.
הם יודעים כל מהלך שלי? כאילו באמת? זה לא הגיוני. אין מצב שהם יודעים עלי. אני לא צריכה את העזרה שלהם. ממה אני צריכה להזהר? מאנשי זאב רצחנים שהורגים בהנפת יד? או שאולי מדובים חסרי מוח ובעלי דם חם? טוב, הם ערפדים משוגעים!
היא כן ערפדית. אני ידעתי. אני חושבת על המייק הזה. היא יודעת שהוא נשך אותי. אין ספק שהוא סיפר לה. בלי לחשוב פעמיים, אני יוצאת מהפונדק, והולכת הביתה.
אני פותחת את הדלת.
אבא מביט בי כשאני נכנסת.
"נאכלת, נכון?" הוא שואל.
"כן." אני אומרת.
"שבי," הוא אומר, וניגש לארון, ומוציא שקית דם.
"קחי," הוא אומר, ומגיש לי את השקית.
אני שותה ממנה, ולא משאירה אף טיפה אחת.
"תספרי לי מה קרה. אני יודע שמשהו קרה לך." הוא אמר, והתיישב לידי.
"הלכתי ליער כדי לברוח מהדם. נתפסתי על ידי בחור בן שלושת אלפים. קראו לו מייק. נאכלתי. אחר כך גיליתי שהוא מאיזה בית. ערפדית אחת, שיוצאת למשימה אמרה לי שאני צריכה להזהר, ולא להתקרב לבית. אני עריקה, והם חושבים שצריך להרוג כאלו." אמרתי.
"את חצי עריקה." אבא אמר.
"מה הכוונה?" שאלתי.
"ידוע לך שאני הפכתי אותך לערפד. זה לא נכון. חבר שלי, היה ערפד, שהשתייך לבית. הוא שתה אותך, כשביקר כאן. הוא לא יכל להתאפק. הוא גם החדיר את הארס, על מנת שלא תמותי. את היית בת שמונה. אחר כך, מצאתי אותך מדממת בחדרך, עם חור מנוקב בצווארך. החבר אמר לי שזו הייתה טעות. אני יודע כמה זה קשה. אמרתי לו, שאם ייקח אותך לבית, ויחזיר אותך כשיושלם השינוי, אסלח לו. הוא לקח אותך איתו, ובבית עבת טיפול מסור על ידי ערפדית בת חמשת אלפים. היא הייתה כמו אמא שלך. בילית שם חודש. זה היה אמור להקל עלייך. וזה באמת הקל. לולא היית בבית, הייתה נלקחת ממך חצי שנה אם לא יותר כדי להשלים את השינוי." הוא אמר.
לא האמנתי.
"למה לא הרגשתי את זה כל הזמן?" שאלתי.
"כישוף... אף אחד לא רצה שתזכרי." הוא אמר.
"למה רק עכשיו גיליתצ לי? אני בת מאתיים לפחות!" אמרתי, בכעס.
"חשבתי שתעזבי אותי, ותשכחי ממני." הוא אמר.
כעסתי.
יצאתי מהבית, וטרקתי את הדלת אחרי. רצתי היישר בחזרה לפונדק. עליתי לחדרי, וסגרתי את הדלת. אני בסדר. שתיתי דם. חזרתי לשפיות.
אני משתגעת שלא סיפר לי על כך לעולם. אני בעצם כן שייכת לבית. אבל אני לא יודעת איזה.
לפתע שמעתי קול במוחי.
"בואי אלי...." הקול בא מכיוון צפון.
קפצתי מהחלון, ורצתי לשם כמו משוגעת.
|
|
|
☂inbal☂
לפני 13 שנים ו-1 חודשים
הגעתי לכנסייה אפורה, עם שערי ברזל כבדים.
אבל זו לא הייתה כנסיה. לא היו שם צלבים. במקום צלבים, הי שם פסל גדול, של אלה. ניקס. אלת הלילה.
דפקתי בשער המתכתי שלוש דפיקות. במהרה פתחו לי אותה שלוש ערפדיות.
הן הביטו בי, והנהנו אחת לשנייה. נכנסתי פנימה. היה ערפל. נכנסתי למבנה אפור.
לפתע אישה אחת, קפצה עלי, וחיבקה אותי. זה היה מפתיע. אבל הרגשתי קרובה אלייה. כמו בת משפחה.
"ברוכה הבאה לבית." היא אמרה. "התגעגעתי אלייך. חיכיתי ליום שתחזרי לכאן." היא אמרה.
"מאיפה את מכירה אותי?" שאלתי בתמיהה.
"את הועברת לכאן לחודש, לאחר שנאכלת. עברת כאן את תהליך השינוי. אבל יותר מזה." היא אמרה.
'מה יותר מזה?' חשבתי לעצמי. שכחתי שערפדים קוראים מחשבות.
"את בתי." היא אמרה.
"לא. אמא שלי מתה כשניסתה לעבור את תהליך השינוי." אמרתי.
"לא. אביך ואני היינו מאוהבים, בתקופה שהוא היה בן אנוש. ואז את נולדת. זה היה משונה. את היית אנושית לגמרי. ואז אני הפכתי את אביך לערפד." היא אמרה. "הוא רצה בכך." היא הוסיפה.
"אבל מה אם אמי השנייה?" שאלתי.
"אמך השנייה התחתנה עם אביך כשהיית כאן. כישוף, שאני ואביך החלטנו לערוך, גרם לך לשכוח אותי. אני אמך הביולוגית." היא אמרה.
לפתע הבחנתי בדימיון. שער בלונדיני חלק, ארוך ומלא. עיניים תכולות טורקיז בדוגמת שמש. יפה בצורה מהפנטת.
חיבקתי אותה. דמעות עלו בעיני. אני צריכה ללכת.
"אני צריכה ללכת," אמרתי לה.
"המסע." היא השלימה אותי.
היא הוציאה מחולצתי את סיכת הכוכב. היא הבריקה אותו בחולצתה. ואז היא הצמידה אותו לחולצתי.
"זה ממני. זה ישמור עליי." היא אמרה.
הכוכב הזה ממנה. היא אמי. הכוכב המחומש.
"קחי גם את אלו," היא אמרה, והגישה לי שקיות של דם טרי בתוך תרמיל חום מעור של דוב.
כשתחזרי מהמסע, תתגוררי כאן. אדאג לך לחדר. תשמרי על עצמך יקירה. את יקרה לי." היא אמרה, ונישקה את מצחי.
אני שונאת פרידות.
"ביי." אמרתי, ומיהרתי אחורה.פתחתי את הדלת, ויצאתי החוצה.
צעדתי במהירות אל עבר השער. כשיצאתי מהבית, הלכתי אל עבר הפונדק. ראיתי שהם קיבלו תרמילים.
התגעגעתי לאמי. אבל אני צריכה אומץ כדי לצאת למסע.
אני הולכת לסיים אותו, ולחזור לבית.
|
|
