משחק תפקידים- המתחם קבוצה ציבורית
ההרשמה פתוחה!!!

אין חוקים! רק החזקים שורדים!
בעתיד יש פיצוץ אוכלוסין, האוכלוסיה נחלשת והמשאבים בכדור הארץ הולכים ונגמרים. לכן הממשל החליט שכול ילד מגיל 15 ישלח למתחם שבו נותנים להם משימות ואתגרים. כוח הזרוע והמוח כאחד. כבר 56 שנים זה מתנהל ככה. כדי לקבוע מי החזקים, מי ראויים לשרוד, מי ראוי לחיים טובים יותר.
על כול פעולה או אתגר שהם עוברים בהצלחה ובהייצטינות הם מקבלים נקודות, עם הנקודות האלו הם יכולים לקנות אוכל , בגדים, זמן מקלחת. זה נותן להם זמן להמשיך לחיות.
בכול סוף חודש צריך להגיע למספר של נקודות מצטברות ולעבור מבחן. מי שלא עובר, נעלם (מת)

המתחם הוא מקום סגור, שיוצאים ממנו אגפים שונים המובילים למקומות שונים, כגון: המדבר, יער, חוף ים.

יש כנופיות ,הן עוזרות לשרוד, מכיוון שכשאתה בקבוצה, זה עוזר. הן לוקחות וגונבות, הם הסוג הגרוע ביותר של הפושעים. מי שמצטרף אליהם לעיתים לא חוזר.

כול אחד עושה כול מה שהוא צריך לעשות כדי לשרוד, בוגד משקר. אי אפשר לבטוח באף אחד, כולם רוצים לשרוד אבל לא כולם יכולים.

רק שלושים ושתיים אחוז ישרדו בסופו של דבר.
חמש אחוז מהם (העילית) מקבלים חיים יותר טובים . במעבורת שלוקחת אותם למקום טוב יותר. אך היהזרו השמועות אומרות שהמעבורת האחרונה יוצאת בסוף השנה הזו.

שם
שם-
משפחה-
גיל-
אופי-
מראה-
מעמד-
התמחות-
סיפור-

_________


שם- ריף
משפחה- קוביין
גיל-15
אופי- ערמומי, וחשדני. הוא חכם, פיקח יש לו מוח חריף. הוא לא בוטח באף אחד חוץ מאחותו התאומה. קצת יהיר. יש לו פנים רציניות, הוא נראה כל הזמן רציני. אבל מתחת למסיכה וחלומות שבנה סיבבו יש לו לב טוב. הוא תמיד התבסס על מדע ועובדות.
מראה- עיניים בצבע חום שחור, שיער חום כמעט שחור,פרוע, הוא גבוה (אבל לא יותר מדי) עם גוף שרירי תמיד לובש מעיל עור שחור. יש לו צלקת דקה לבנה שנמתחת לאורך הלחי.
התמחות- אומן מגיל צעיר באומנויות לחימה ,ולמד להישתמש במוח שלו כנשק.
סיפור- הוא היה בן לאחת מהשושלות הגדולות והעשירות ביותר.הוא היה בן למשפחת קוביין מה מה ששם על כתפיו הרבה אחריות וציפיות. הוריו ציפו ממנו להצליח במתחם, ולא רק להצליח, להיצטיין. יש לו אחות תאומה, היא הבן אדם היחיד שאי פעם אהב ויכל לסמוך אליו.
הוא מעולם לא רצה חיים מסובכים, או ללכת למתחם. הוא רצה חיים פשוטים, רחוק מכול הבלאגן בכדור הארץ. ולכן הוא יעשה הכול כדי לעלות על המעבורת.

_____

שם:ג'אמלה
שם משפחה: קוביין
גיל:15
אופי:מתנאשת, פזיזה, פיקחית, מופנמת, כנה, חסרת חוש-הומר, מזוכיסטית, חזקה
מראה: עיניים מלוכסנות מעט וחסרות חיים בצבע חום-שחור, עור בצבע בגט (אני לא לגמרי יודעת איך לתאר את זה, אבל מאין צבע קצת כתום חום כזה. כמו שילוב של בממבה ואדמת חפרפרת), שיער חום על גבול השחור גלי עד הכתפיים, שפיים קפוצות ומלאות, הרבה גומות חן כתווצאה מהרבה זמן בשמש, עגילי חישוק לאורך כל אוזן ימין, מבנה גוף נמוך ומוצק, נוהגת ללבוש בגדים בצבעי מתכות.
התמחות: אומנה מגיל צעיר ביכולות משא ומתן, שיכנוע ותרבות כך שלשונה מיומנת. באחוזה למדה גם יכולות אסטרטגיות וקריאת אנשים, והיא בילתה זמן רב אם מלומד האחוזה שחלק איתה את חוכמתו ואת ספריו. (היא גם יודעת לבשל מצויין, אבל אף פעם החשיבה את העובדה הזו כתורמת במיוחד)
סיפור:ג'אמלה לא יכולה לומר שחייה היו קשים במיוחד. היא בת לאחת מהשושלות הגדולות העתיקות והעשירות ביותר, ומעולם לא חסר לה משהו אמיתי.
מגיל צעיר הוריה דאגו שתחונך ותילמד איך לישרוד את המיתחם כך שהתמחתה מאוד בשימוש בגוף בתור נשק.
למרות שהצטיינה בלימודיה היא מעולם לא אהבה אליומות וכל מה שרצתה זה להיות מלומדת כמו הורלד הזקן.
כשהייתה בת שלוש עשרה נסתה ליתלות את עצמה אבל עוזרת המטבח גילתה אותה ושיחררה אותה.
מאז לא ניסתה לשים קץ לחייה אחריה שאחיה התאום אמר שאם תנסה עוד פעם אחת הוא יהרוג את עצמו ויבוא לבעוט החוצה מהגהנום.כרגע הוא הדבר היחיד שחשוב לה.

_____

שם- בילי
משפחה- ראל
גיל- 15
אופי- חשדנית, צינית, עצובה אבל עם זאת שמחת חיים, הומר שחור
מראה- עור בצבע שחור שער מתולתל בצבע ירוק חיזר, עינים חומות, גבוה ותמירה, קעקוע של עיגול קטן וקו שחוצה אותו לא צבוע במותן בצבע לבו,
התמחות- אמה עובדת עם תרופות טבע ולכן קיימת התמחות בהכנת רעלנים ועשבים מרפאים
סיפור- גרה בכפר בת לאם יחידה שנחשבת המרפאת של הכפר, אחותה שגדולה ממנה בחמש שנים לא חזרה מהמתחם ולכן קימות שתי סברות או מוות או מעבורת, אמה מתה לפני שלוש שנים ולכן המעבורת הוא התקווה היחידה שלה לחזור למשפחה
הידעת: בשביל להזמין חברים לקבוצה - שלח להם קישור: .
חברי קבוצת משחק תפקידים- המתחם
הצג הכל מציג 4 חברים
בן 19
תל אביב
בת 19
שום מקום
בת
גרייסלנד
בת
מהעיר האבודה
קיר הדיונים
 |  הוסף דיון הצג הכל מציג 4 דיונים שעל הקיר
אליזבת לפני 5 שנים ו-3 חודשים
בלי
שבוע לפני...
אני חיבת להצליח, אני חיבת להצליח, אני חייבת להצליח פתאום נשמעת דפיקה בדלת "את שם כבר שעה! זה לא שרותים של אבא שלך" אני עוזבת את הכיור החלוד שהחזקתי בכוח, שוטפת פנים במיים אפורים ומסתכלת במראה "בהצלחה לי" ויוצאת, אני עוברת ליד אישה שצעקה לי ועירה אותי מאתרנס שהיתי בו "סליחה גברת, את יועדת מה השעה?" אני ממלמלת היא ננחת ומביטה בי "בטח למה שאנשים לא יקנו שעונים. חמש בבוקר ילדה, את לא צריכה לישון עכשיו?" זה אומר שהייתי בתא השרותים כבר שעתים. "אני בדרך למתחם, היום אני נכנסת" אישה מעיפה לי מבט מלא רחמיים "חשבתי שאת יותר קטנה, אני לא מתכוונת לפגוע אבל את נורא צנומה לילדה בת 15" "זה לא שיש לנו בלי סוף משבים בכדור הרוס הזה" אישה מעיפה בי עוד מבט אני לא יועדת מה היא ראתה אבל כנראה שזה היה ממש עלוב כי היא אומרת "באוי אני יקפיץ אותך"
היום כשמכניות כבר לא חוקיות בשל הדלק ובזבוז הברזל אלה אם אתה ממש עשיר חוץ מאוטובוסים שעובדים על שמש בקיץ ודלק בחורף וממש לא זולים ואופנים נהפכו לתחבורה עיקרית הדבר הטוב שצמח מכן זה עדר הפקקים הדבר הרע זה שכל נסיעה לוקחת פי שתיים זמן ושאתה מזיע בסוף, וכך הורכבתי על אופנים של אישה זרה בסביבות גיל ה30 לגמרי שאפילו את שמה אני ללא יועדת ורק מאושרת מכך שאני לא צרכה לנסוע באחד מאוטובוסים המתפרקים. "תרדי הגעת" "תודה רבה! אני מצטערת שאין לי כסף להודות לך, או כל המציע אחר" "פשוט תשאירי בחיים" וכך אני צועדת לכיון תחנת האיסוף כשהמשפט אחרון מהדד לי בראש "פשוט תאשרי בחיים" בתחנה עומד אדם אשר סורק את אנשים ומוודא את הגילים שלהם. אחרי שאני עוברת את הסריקה מכוונים אותי לחדר קטן עם מקלחת, צלחת פירה,ספה, כוס וכדור. דבר ראשון שאני עושה הוא לאכול את הפירה הטפל ולאחר מכאן מהורידה את הבגדים המלוכלכים שלי ונכנסת למקלחת הברז מוריד בהתחלה מיין סבון ששורף לי את עור ואחר כך מיים רותחים שאמורים לחטא אותי מהזוהמה שבחוץ, זה הפעם הארשונה שהתקלחתי בשבועיים אלו אני חושבת בזמן שאני מביטה במים חומים (מלכלוך) נשטפים, כמו דברים רבים גם מיים נהפכו למצרך יקר שאין באפשרות של כולם לממן. אני לובשת טרננינג אפור וחלוצה לבנה שמאתינו לי ליד המקלחת, מתישבת על הפה השחורה ובעולת את הכדור כשהמשפט אחרון שאני חושבת עליו הוא "פשוט תישארי בחיים"
אליזבת לפני 5 שנים ו-3 חודשים
התכוונתי ה24 שעות לפני או משהו כזה
גרגמל הוורדרדה לפני 5 שנים ו-3 חודשים
ג'אמלה:
אני יושבת במכונית בדרך לרכבת שתיקח אותי ואת ריף למיתחם ומביטה מחוץ לחלון.
הנוף מידברי למדי עם מעט צמחים לצד הדרך. מידי פעם ביקתות בודדות מופיעות, אבל אני יודעת שרובן נטושות. אני לא יודעת איך, פשוט הן נראות כל כך דוממות ושקטות. חסרות חיים.
ראיתי מכונית אחת בדרך למיתחם. רק אחת. אני זוכרת שהמלומד של האחוזה (זה שאחראי על הרפואה והידע) סיפר לי שפעם היו מכוניות לכל אחד, ושדרכים שלקחו כשהיה ילד חצי שעה עוברות במהירות הבזק. רציתי לדעת עוד על מה שהיה לפני פיצוץ האוכלוסין, אבל הוא היה בן שבע כשהכל התחיל כך שהוא לא זוכר הרבה.
אני מסבה את מבטי מהחלון ורואה את ריף מיסתכל אלי.
אני מרימה אליו גבות בשאלה. "ג'אמלה, אנחנו חייבים להישאר יחד במיתחם. לא משנה מה." אני מהנהנת, ורוצה להאמין שאני וריף נוכל לעלות ביחד על המעבורת, אבל בליבי כבר ניפרדתי מימנו ביום הולדתינו החמש עשרה.
"זו הדרך היחידה שלנו לישרוד." הוא ממשיך בקול שמנסה להישמע בטוח, אבל אם הוא חכם כמו שאני מקווה הוא כבר וויתר אלי.
"אני יודעת." אני משיבה לו ולוחצת את ידו. "אבל אם תמות עלוקה," אני אומרת ותוקעת בו מבט רציני. "אני אבוא ואבעט אותך חזרה מהגהנום." לפחות עכשיו הוא מחייך כשהוא ניזכר במילותיו שלו, ואני מחייכת בחזרה. חיוך שלא מגיע לעיניים.
מישתרר שקט נעים ונוגה עד שהמכונית עוצרת.

אני נושמת עמוק ומסדירה את נשימתי. ריף ואני יוצאים מהרכב ומתקדמים לכיוון בניין האבן הקטן שמולנו.
מהורינו לפי החוק ניפרדנו כבר בבית, והנהג לא היה איש חברותי במיוחד.
ריף פותח את דלת המתכת החלודה ונותן לי להיכנס.
אני עולה באיטיות את מדרגת הכניסה ומביטה על החדר.
החדר צבוע בסיד לבן משמים, ושורת כיסאות ניצבת ליד אחד הקירות.
דלפק עם מחיצה שקופה ומאחוריה פקיד לחוץ ניצבים ליד דלת עץ קטנה. הפקיד מסמן לנו לגשת אליו, אז אנחנו מיתקרבים אליו ביחד.
הוא מרים מכשיר קטן בצבע אפור ומקרב אותו לפיו. הוא גבוה וצנום, גבו כפוף. ראשו קירח למעט כמה קצוות שיער ליד אוזניו, והוא מרקיב משקפיים עבות מיסגרת.
הוא מתחיל לדבר, וקולו בוקע מיתוך מכשיר אפור תואם בצד שלנו במחיצה.
"שמות?" הוא שואל בקול צרוד ומשועמם.
אני מיתקרבת למכשיר. "ג'אמלה וריף קוביין." הוא מקליד משהו על מחשב, ואני מיתקרבת למחיצה כדי להביט במכשיר מיקרוב יותר.
ראיתי מחשב פעם אחת בחיי. באחוזה. אני זוכרת ששיחקתי מחבואים עם ריף, וניראה שמישהו שכח לינעול את אחת הדלתות, אז ניכנסתי.
בפנים היה מכשיר גדול אם לוח מוזר ששיקף את פני, אבל בבירור לא מראה.
הבטתי ניפעמת בדבר המוזר שליפני עד שאימי ניכנסה לחדר והוציאה אותי משם מבוהלת דורשת לדעת אם נגעתי במכשיר אותו כינתה 'מחשב'.
מאז יצא לי אפילו להשתמש באותו המכשיר, אבל לא פעמים רבות.
לאחר רגע הוא הביט במסך המחשב, ואז שוב בנו. הוא חליק את שיערו הדל בעצבנות. "לכבוד הוא לי ליפגוש אתכם ג'אמלה וריף קוביין".
הוא אמר מתחיל להזיע מעט.
הינהנו בנימוס וחיכינו שימשיך.
"הקרונית שלכם תצא עוד עשרים דקות. בינתיים אתם מוזמנים לאכול או להתקלח לפני שתצאו למיתחם."
הוא מחייך אנילנו חיוך שמנוני ומבחיל, ואנחנו מהנהנים לתודה ופונים לקום.
על הכיסאות יושבים כשלושה עשר נערים ונערות, כל אחד ברמת שפל שונה.
כל אחד הורשה ליסחוב רק מה שיכו לשאת על גופו, כך ששלל דברים מוזרים קישטו את יושבי החדר.
אני עצמי עונדת על שתי רגלי עשרה זמידי זהב וכסף, חמש על כל רגל. למרות שלפי כמות האימונים שקיבלנו היה לנו סיכוי לא רע, אבל קלפי מיקוח אף פעם לא מזיקים.
חוץ מזה יש לי שלושה סכינים וקשת קטנה חגורה על גבי כולל אשפת חיצים.
אנחנו מוצאים שני מושבים פנויים ומתיישבים. "אני לא יודעת מה איתך," אני אומרת ומביטה בפרצוף מזועזע על עיסת תפוחי האדמה הדוחה שמולי. "אבל אני לא מתכוונת לאכול את גועל הנפש הזה."
ריף מושך בכתפיו. "החלטה שלך, אבל תיזכרי שיכול להיות שלא יהיה לנו מה לאכול בזמן הקרוב." הוא אומר רגע לפני דחיבת העיסה לפיו.
אני רק מגחכת כשהוא מעוות את פיו כיאילו הוא רוצה להקיא.
אנחנו מדברים עוד קצת עד שקול בוקע מרמקולים בקצה החדר. "שלום לכולם, אנחנו מבקשים ממי ששמו יוקרא לגשת לחדר השני. תקבלו שם הסבר." אומר קולו של הפקיד. "קולין דמאר, מירה וולבס, דנאי רוקפור." נישמע צליל פעמון והדלת האוטומטית מיסתבר ניפתחת.
שלושה נערים קמים. אחד עם שיער כתום כמו גזר ושתיים עם עיניים מלוכסנות ובעלות מבנה גוף קטן. "ריף קוביין," אני קומצת את אגרופי בתיקווה שאני וריף נהיה באותה הקרונית. הפקיד ממשיך. "בילי ראל," אני שמה לב שמפרקי האצבעות שלי מלבינים. "וג'אמלה קוביין." אני נאנחת בהקלה וריף מושך אותי אל הדלת.
מלפנינו כבר הולכת נערה בגילנו, גבוהה עם שיער ירוק ועור קהה.
אנחנו עוברים בדלת הפתוחה.לתוך קרונית בגודל מטר על מטר עם שלושה מושבים מסודרים על דפנותיה.
לפני שאני מספיקה להתיישב הקרונית מתחילה לינסוע בפתאומיות ואני נופלת על הנערה שלצידי.
היא מיצבת אותי ומונעת ממני ליפול למסליה. "תודה," אני אומרת עדיין קצת מסוחררת ומופתעת מהמסילה. היא רק מהנהנת.
שלושתנו מתיישבים וסוקרים את המינהרה שבתוכה הקרונית נוסעת. אני מצליחה להבחין בקושי בקרונית שלפנינו שניראית כרגע כמו נקודה זעירה במרחק.
אני בולעת את רוקי ופוקקת את אצבעותי. 'אני בדרך למיתחם'. ובמחשה מדכאת זו אני עוצמת את עיניי...............
קיילין לפני 5 שנים ו-3 חודשים
"תתעוררי! ג׳אמלה תתעוררי!" ניערתי את ג׳אמלה כשהגענו, היא נרדמה בקרונית, אין לי שמץ של מושג איך אבל היא עשתה את זה. "הגענו?" היא שלחה אלי מבט מנומנם.

הנסיעה הייתה בערך שעתיים שלוש, אחרי כמעט שעה של נסיעה בתוך המנהרה האור שבחוץ סינוור את כולנו, אבל שמחנו לראות נוף מוכר. לא הצלחתי לעקוב אחרי הנוף, או לזהות איפה אני. ידעתי איפה אני מבחינה גיאוגרפית, אבל לא זיהיתי את האיזור. מחוץ לערים הגדולות הכול נראה בערך אותו הדבר, הכול היה שומם, פה ושם נראו צריפים דלים חעורך הדרך אבל רוב. האוכלוסיה גרה בערים הגדולות. הערים היו מלאות באנשים, בעוני וצפיפות. ולעיתם האנשים שם היו מדרדרים לפשע, בגלל המחסור באוכל.
אף אחד לא דיבר לעורך הדרך, כול אחד היה מרוכז בעצמו, מתכנן, מתכונן. והאויירה בקרון הייתה מדכאת. וכול מה שנשמע היה רעש הגלגלים של הקורנית מתגלגלים במהירות על מסילת הרכבת.
כשהרכבת עצרה לבסוף בחריקת בלמים כולנו קמו וחיכינו שהדלתות יפתחו. אבל הן לא נפתחו.
"מה לוקח להם כול כך הרבה זמן?" שמעתי את ג׳אמלה ממלמלת אחרי חמש דקות.
"בעיה ברכבת?" מישהו ששמע אותה החזיר בתגובה, אבל זאת לא יכלה להיות בעיה ברכבת, מכיוון שכשהיסתכלנח החוצה ראינו את תחנת הרכבת. תכנת הרכת לא כללה הרבה, היה שם רק צריף קטן ופלטפורמה מוגבהת לקבלת הנוסעים.
לאחר עוד ארבע שעות ושלושים ושש דקות (כן אני סופר) של שיעמום שבהן כול אחד מאיתנו ניסה לפתוח את הדלת ואת החלונות אבל נתקל בכישלון (כן ניסינו לנפץ את החלונות). אומנם המתכת וכול הרכבת הזו נראתה כבת אלפי שנים אבל היא בהחלט הייתה עמידה וחזקה.
הילדה עם השיער הירוק כמעט נקעה את הכתף שלה כשהיתנגשה בדלתות בחוזקה. אבל היא הוציאה מהכיס בקבוק קטן טמשחה את כתפה בחומר הלבן.
אבל אני וג׳אמלה ידענו לא לבזבז את הכוח שלנו עכשיו,אנחנו נזדקק לו מאוחר יותר.
בסופו של דבר כול אחד היתיישב חזרה במקומו והשקט חזר. לא היה אכפת לי מהשקט. התחלתי לסקור את כול הנערים שהיו בקרון, בהתחלה לא קלטתי שעשיתי את זה, המוח שלי היה מיומן לעשות את זה מהיל צעיר, ועכשיו הוא קלט את הדברים האלה באופן אוטומטי.
היינו שם שישה נערים כולנו בני חמש עשרה כולנו רוצים את אותו הדבר. התחלתי עם קולין דמאר, זכרתי את השם שלו כשקראו בשמותינו לקרונית היה לו עור בצבע זית הוא היה רזה אבל שרירי והמבט בעיניו היה רעב. החלטתי שהוא מסוג הבריונים שאפשר למצוא בכול רחוב. אחר כך עברתי לשתי הבנות האחרות שנקראו איתנו לא ידעתי מי זו מי. את השם של הבן יכולתמ להדביק לו אבל לשתי הבנות זה היה קצת יותר מסובך. העיניים שלי המשיכו לנדוד ברחבי הקרונית ומצאו את בילי, הנערה עם השיער הירוק. מהרגע שראיתי אותה ידעתי שהיא תהיה יריבה מרשימה, ראיתי את זה בעיניים שלה, היא הייתה חכמה והמבט בעיניה היה משועשע כאילו היא צוחקת על כול העולם הדפוק הזה.
הסטתי את מבטי והמשכתי לחכות ידעתי שיש סיבה שעצרנו ושאנחנו לא יכולים לצאת.פשוט לא הצלחתי להבין מה היא.
אליזבת לפני 5 שנים ו-2 חודשים
בילי-
אני מניחה שזה הזמן לאומר שיש לי פחד ממקומות סגורים, למעשה זה הדבר שגרם לי לנהוג בטיפשות ולבזבז את כוחי על ניסיון פריצה חסר סיכוי, החבאתי בכול הגוף העשבים מרפאים ומזיקים כאחד, שלפתי מנעל צרור של עשבים ושלפתי משם מליסה רפואית (צמח רפואי הענוד בן אשר לרגעה) אכלתי אותו, נשמתי העמוק וממלמלתי "פשוט תאשרי בחיים, פשוט תאשרי בחיים, פשוט תאשרי בחיים..." הנער בשם רייף נעץ בי מבט מוזר, אני מניחה שהוא חושב שאני משעוגת, משוגע שווה לא צפוי או חלש, מתחרה לא צפוי שווה מסוכן כלומר מטרה, חלש נחשב מטרה. הפסקתי למלמל וחזרתי לשבת על הכיסא, לפעמיים הדבר הבטוח ביותר הוא לכנע ולחכות להבא
קיילין לפני 5 שנים ו-3 חודשים
שם- ריף
משפחה- קוביין
גיל-15
אופי- ערמומי, וחשדני. הוא חכם, פיקח יש לו מוח חריף. הוא לא בוטח באף אחד חוץ מאחותו התאומה. קצת יהיר. יש לו פנים רציניות, הוא נראה כל הזמן רציני. אבל מתחת למסיכה וחלומות שבנה סיבבו יש לו לב טוב. הוא תמיד התבסס על מדע ועובדות.
מראה- עיניים בצבע חום שחור, שיער חום כמעט שחור,פרוע, הוא גבוה (אבל לא יותר מדי) עם גוף שרירי תמיד לובש מעיל עור שחור. יש לו צלקת דקה לבנה שנמתחת לאורך הלחי.
התמחות- אומן מגיל צעיר באומנויות לחימה ,ולמד להישתמש במוח שלו כנשק.
סיפור- הוא היה בן לאחת מהשושלות הגדולות והעשירות ביותר.הוא היה בן למשפחת קוביין מה מה ששם על כתפיו הרבה אחריות וציפיות. הוריו ציפו ממנו להצליח במתחם, ולא רק להצליח, להיצטיין. יש לו אחות תאומה, היא הבן אדם היחיד שאי פעם אהב ויכל לסמוך אליו.
הוא מעולם לא רצה חיים מסובכים, או ללכת למתחם. הוא רצה חיים פשוטים, רחוק מכול הבלאגן בכדור הארץ. ולכן הוא יעשה הכול כדי לעלות על המעבורת.
גרגמל הוורדרדה לפני 5 שנים ו-3 חודשים
שם:ג'אמלה
שם משפחה: קוביין
גיל:15
אופי:מתנאשת, פזיזה, פיקחית, מופנמת, כנה, חסרת חוש-הומר, מזוכיסטית, חזקה
מראה: עיניים מלוכסנות מעט וחסרות חיים בצבע חום-שחור, עור בצבע בגט (אני לא לגמרי יודעת איך לתאר את זה, אבל מאין צבע קצת כתום חום כזה. כמו שילוב של בממבה ואדמת חפרפרת), שיער חום על גבול השחור גלי עד הכתפיים, שפיים קפוצות ומלאות, הרבה גומות חן כתווצאה מהרבה זמן בשמש, עגילי חישוק לאורך כל אוזן ימין, מבנה גוף נמוך ומוצק, נוהגת ללבוש בגדים בצבעי מתכות.
התמחות: אומנה מגיל צעיר ביכולות משא ומתן, שיכנוע ותרבות כך שלשונה מיומנת. באחוזה למדה גם יכולות אסטרטגיות וקריאת אנשים, והיא בילתה זמן רב אם מלומד האחוזה שחלק איתה את חוכמתו ואת ספריו. (היא גם יודעת לבשל מצויין, אבל אף פעם החשיבה את העובדה הזו כתורמת במיוחד)
סיפור:ג'אמלה לא יכולה לומר שחייה היו קשים במיוחד. היא בת לאחת מהשושלות הגדולות העתיקות והעשירות ביותר, ומעולם לא חסר לה משהו אמיתי.
מגיל צעיר הוריה דאגו שתחונך ותילמד איך לישרוד את המיתחם כך שהתמחתה מאוד בשימוש בגוף בתור נשק.
למרות שהצטיינה בלימודיה היא מעולם לא אהבה אליומות וכל מה שרצתה זה להיות מלומדת כמו הורלד הזקן.
כשהייתה בת שלוש עשרה נסתה ליתלות את עצמה אבל עוזרת המטבח גילתה אותה ושיחררה אותה.
מאז לא ניסתה לשים קץ לחייה אחריה שאחיה התאום אמר שאם תנסה עוד פעם אחת הוא יהרוג את עצמו ויבוא לבעוט החוצה מהגהנום.כרגע הוא הדבר היחיד שחשוב לה.
אליזבת לפני 5 שנים ו-3 חודשים
שם- בילי
משפחה- ראל
גיל- 15
אופי- חשדנית, צינית, עצובה אבל עם זאת שמחת חיים, הומר שחור
מראה- עור בצבע שחור שער מתולתל בצבע ירוק חיזר, עינים חומות, גבוה ותמירה, קעקוע של עיגול קטן וקו שחוצה אותו לא צבוע במותן בצבע לבו,
התמחות- אמה עובדת עם תרופות טבע ולכן קיימת התמחות בהכנת רעלנים ועשבים מרפאים
סיפור- גרה בכפר בת לאם יחידה שנחשבת המרפאת של הכפר, אחותה שגדולה ממנה בחמש שנים לא חזרה מהמתחם ולכן קימות שתי סברות או מוות או מעבורת, אמה מתה לפני שלוש שנים ולכן המעבורת הוא התקווה היחידה שלה לחזור למשפחה.
קישורים רלוונטים
 |  הוסף קישור הצג הכל מציג 0 קישורים רלוונטים
סרטוני הקבוצה
 |  הוסף סרטון הצג הכל מציג 0 סרטונים

אירועים
 |  הוסף אירוע הצג הכל מציג 0 אירועים של חברי הקבוצה
ביקורות ספרים של חברי הקבוצה
הצג הכל מציג 3 מתוך 24 ביקורות ספרים
היי! אני בספק אם מישהי זוכרת אותי בכלל, אבל בכל זאת אזהיר כבר עכשיו: בניגוד לזמן בו הייתי פעילה באתר, במקום להלל את ספריה של קסנדרה קלייר אנ... המשך לקרוא
15 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
גרגמל הוורדרדה לפני 4 שנים ו-7 חודשים


*מידע לאלרגנים- מכיל ספויילרים, גלוטן, חלב סויה* כידוע לכם הסופרת האהובה אלי היא ק''ק (קסנדרה קלייר), או יותר ננכון הסופרת לשעבר. כן, כן סופרת... המשך לקרוא
17 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
גרגמל הוורדרדה לפני 5 שנים ו-4 חודשים


אני לא מבינה למה, אבל הספר זכה להצלחה פחותה מלתחיל מחדש. אני אישית העדפתי אותו ולמעשה הוא היה הספר האוהב עלי בגיל 12, למעשה גם בגיל 13 אני פשו... המשך לקרוא
4 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
אליזבת לפני 5 שנים ו-8 חודשים



ספרים שיש לחברי הקבוצה בבית
הצג הכל מציג 8 מתוך 70 ספרים שיש לחברי הקבוצה בבית
עודכן לפני 4 שנים ו-11 חודשים


רשימות ספרים של חברי הקבוצה




©2006-2023 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ