ועוד סיפור-
וכך אני יושבת לי פה,מפל של דם זולג מעורפי.
למה נכנסתי לכל זה?!
_______________________________________
אתמול טיילתי בשדות שליד הבית ופתאום שמעתי צרחה,רצתי לכיוון הקול וראיתי אחותי הקטנה ניקול.
היא שכבה מעולפת על הקרקע בעוד יצור גדול ומפחיד עוד מעליה ומכוון חרב לגרונה,
"עצור!" צעקתי "מה אתה רוצה ממנה?!"
"זה לא עניינך!" ענה המפלץ.
כמה שניות אחד כך הגיחוך עוד מפלצות מבין העצים,היו שם בערך כ-15 שדים ועוד מליון מפלצות אחרות!
כמה שדים באו וגררו את ניקול לתוך חור שחור שנגלה בחלל האוויר,הייתי חייבת לעצור לה!
רצתי לעבר השער אבל בדרך כמה שדים אחרים תפסו אותי וגררו אותי לתוך שער שחור אחר.
התחלתי לבכות! לא יכולתי יותר!
אחד השדים נתן לי מכה בראש והתעלפתי.
***
כאשר התעוררתי מצאתי את עצמי בתוך כלוב,ידי ורגלי היו חופשיות אבל הייתי עייפה מידי מכדי לזוז,אז פשוט שכבתי שם,במשך זמן שנדמה לנצח!
לאחר המון זמן,נכנס לחדר אותו יצור מפחיד שראיתי בשדות "איפה אחותי?!" צווחתי
המפלץ לא ענה הוא רק בהה בי במבט של שנאה טהורה.
"את,את התערבת בדברי!" "אם לא תתערבי שוב,אשחרר אותך!" הוא פתח את דלת הכלוב ואני רצתי,פשוט רצתי חיפשתי עוד כלובים בתקווה למצוא את אחותי.
בסוף מצאתי אותה,היא הייתה קשורה בכלוב מתכת גדול ונראתה שבורה לחלוטין!
"ל-לינו.." היא לחשה "כאן זאת אני,ואני כאן כדי לשחרר אותך." עניתי לה,ופניתי לעבר הכלוב.
מצאתי חתיכת עץ,וניסיתי לפתוח את המנעול,לאחר בערך שעה,פתחתי את הכלוב.
הרמתי את ניקול והתחלתי לרוץ במסדרון.
ראיתי מאחורינו שדים,המון שדים ונראה כי הם לא שמחים במיוחד!
שניה לפני שיצאנו דרך הדלת המפלץ הענקי תפס ברגלי ונפלתי על הקרקע.
הוא תפס את ניקול בצוור וזרק אותה אל אחד השדים,השד לכך אותה וגרר אותה בחזרה למסדרון.
הענק רעם "אמרתי לך לא להתערב!" אחד השדים הניף משהו שנראה כמו חרב,החרב פגעה חזק בבטני ונפתי לרצפה.
***
שקמתי שוב הייתי במסדרות אבן חשוב,דם זלג כמעת מכל מקום בגופי.
התחלתי להתייפח,למרות שאני כבר בת 14 הרגשתי אבודה וחלשה כל כך!
לא ידעתי מה לעשות!
הדבר היחיד שידעתי היה שאני חייבת לעזור לאחותי הקטנה!
הדם עדיין זלג במפל גדול ואני הרגשתי איך אני מעבדת על ההכרה.
ולבסוף,שניה לפני שחשבתי שאמות כאן,גוססת מפציעות...

נוגה זה מדהים

גם אני כתבתי סיפור קצר-
היא ישבה לה שם,
דפדפה באתר "סימניה" וחיפשה חברה.
בעודה שומעת את Bring me to Life,
היא התחילה לכתוב,בעוד הדמעות זולגות מעניה.
היא כתבה את זה-
אני משאירה את זה כאן,
את העבר שלי.
אני רוצה לשכוח הכל,להתחיל מחדש.
היא העבירה את זה לוורד והדפיסה.
בנתיים השיר עבר והתחלתו של Demons נשמעה.
היא הדפיסה את המילים והניחה על השולחן.ואז בשקט יצאה מהחדר.
היא התגנבה בבית וצאה החוצה.
בעודה רצה למרחק היא חשבה,
חשה על העבר שלה,על החברה שלה,ועל כל מי שנטש אותה.
כי לא יכלה יותר לשמור את זה בלב.
היא התיתה צריכה "לשחרר" את זה.
ולהמשיך קדימה,אבל פשוט לשכוח זה קל.
בנתיים היא התחילה לשמוע מוזיקה בטלפון שלה,
היא חיפשה ביוטיוב את Demons והקשיבה לשיר מתנגן באוזניה.
בנתיים השיר שוב התחלף, התחלתו של When You're Gone נשמעה,
היא שמעה את השירים האלה כי הם עזרו לה.
הם עזרו לה להמשיך לרוץ.
לשוטט במחשבות ולמצוא אהבה,אהבה שמזמן לא הרגישה.
עניה העלו דמעות ובבעוד הדמעות זולגות על פניה,
היא משעה רעשים מבין העצים.
היא ראתה כמה דמיות יוצאות מהם.
היו שם שלוש דמויות,הם לא נראו אנושיות.
וכך היא רצה משם,מתפללת בליבה שדמינה את הכל,את כל חיה.
אבל בפנים ידעה שזה לא נכון,למרות הכל הם גילו אותה,
ועכשיו כבר אי אפשר לברוח,רק להישאר ולהמשיך לחיות.

והנה עוד אחד-
אני עומדת פה,דוממת לחלוטין שרק קולות הזעקה נשמעים ברקע.
אני שומעת את זעקות הנופלים,ואת קולות הפגיע.
אבל את קולי לא שומעים,רק דמעות זולגות במורד פני ומטפטפות על האדמה הלחה.
אני כבר יודעת כמה כשה לאבד אנשים שאוהבים,אבל כאן זה כבר לא קל,
זה לא קל לאבד את האדם האחרון שנשאר לך בחיים,את הנשמה שמתחברת לנשמתך ויוצרת שמלות ואהבה.
זה קשה לאבד חיים,אבל יותר קשה לאבד חיים חשובים,חיים של אהובים.
והנה אני שוב בוכה,כמו ילדה אני עומדת םה במרכז הקרב ומייבבת.
מחקה לאדם אשר לא ישוב אלי לעולם.
אבל לא,אני חייבת להמשיך,לצעוד קדימה.
אני קמה ויוצאת לקרב,בשבילו.
אני מאמינה שזה מה שהוא היה רוצה,שאני אלחם עד השניה האחרונה,עד המוות.
אנשים האויב מכוונים אלי רובים,ואני מרגישה את הקליע נכנס לגופי,
ומפלח את בשרי,אנ נולת לאדמה,לצידו.
נשמתי כבדה ומאומצת,אבל עכשיו לידו,אני מרגישה את נשמתו.
אולי היא חלשה וכבדה,אבל הוא נושם,אני בטוחה בכך.
אני מצליחה לקום ונוגעת במצחו.
אני מטלטלת אותו מצד לצד ובוכה "קום ,בבקשה!!! אני יודעת שאני מסוגל!!"
אבל כלום לא עוזר,הוא נותר שוכב.
אני ממשיכה לטלטל אותי וצועקת בכל כוחי "בבקשה!! אתה יכול! אני מאמינה שאתה יכול! אני יודעת שאתה יכול!!! בבקשה".
פתאום עיניו נפתחות,ואני בוכה משמחה.
אני עוזרת לא לקום ומחבקת אותו חזק חזק.
"אנחנו לעולם לא ניפד" אני לוחשת לו.
אני זה הרגע בחיים בו הבנתי שכלום לא מושלם,
הרגשתי את כוחי אוזל ממני,נפלתי על האדמה.
"איימי!" הוא צעק ורכן לעברי.
עייני הכלו להעצם.
"איימי,בבקשה" הוא רכן מעלי.
השתעלתי, "זה בסדר,ניב".
הוא התקרב אלי,ונישק אותי.
זה הדבר האחרון שאני זוכרת.

היי אני מנהלת את הקבוצה ואני התחלתי לכתוב סיפור ממש קצר ואני לא יודעת אם הוא מספיק טוב אז ככה:
היי אני רוני ואני בת 12 מכרמיאל ואני רוצה לספר לכם סיפור ממש מוזר אתמול חזרתי מבית הספר וראיתי מכתב שכתוב עליו הזמנה לבית הספר למכשפות צעירות.