אשליית המוות
פרק 1
הזמן פשוט מסרב להתחשב, המחוג של השעון זוחל כמו צב ונירא שרק אתמול עוד הייתי מסוגלת לבכות על ציון גרוע במבחן או ריב מטופש עם חברה.
נשענתי על הקיר ונשמתי עוד נשימה מיותרת, החדר במלון נירא מבולגן למדי, מצאי המיטה שוכבים על המיטה בצורה מגוחכת והמזוודה שלי פתוחה ושפוכה על הרצפה ונייר טואלט מפוזר בכול החדר, בפינת החדר במקום הכי חשוך ובלתי נירא לעין לנכנס מצאתי את עצמי יושבת עם ראש מורכם ואלבום תמונות על ברכי, העברתי את ידי על הלחי למחוא את הדמעות אבל זה לא עצר אותם מלהמשיך, אני בוהה בתמונה ומנסה לחזור לזמן שהיא צולמה, לא ידעתי להריך את האושר שחוותי כשתמונה הזו צולמה,התמונה הזו הייתה האהובה עלי אך גם הכי מתסכלת, שישה ילדים חוגגים יום הולכת של שתי תאומות-אני וניקול.
כולנו חייכנו באותו הזמן אבל אף אחד לא העריך את זה כמו שאני מעריכה את זה עכשיו, אף אחד לא היה נותן את מה שאני הייתי נותנת בשביל לחזור לאותה הנקודה,אבל בתסכול רב וביגון אני מודה בטיפשותי, הארי אי אפשר לחזור אחורה בזמן, מה שנעשה נעשה, ועכשיו צריך להתמודד על התוצאות.
רק אני מששת הילדים האלו עדיין נושמת, השאר עלו למלה – למקום טוב יותר, השאירו אותי לבדי להתמודד עם המציאות האכזרית הזו, הזיכרונות כבר לא גרמו לי לטוב, הם גרמו לי לכאב, לקינא בעצמי באותם הימים,
הכול הציף אותי מחדש ועלה בי גל חדש של דמעות, ועוד זיכרונות עלו למוחי, זיכרון אחד, זיכרון האחרון שלנו ביחד ונתתי לו לסחוף אותי..
"טוב לכו כבר, אם לא תצאו ממש עכשיו אתם עוד עלולים לאחר!" אמרתי אחרי פרדה ממושכת בהודי צוחקת מבדיחה חסרת כול משמעות של מייקל.
"חבל שאת לא באה" אמר גיא בעצב ולקח את ידי "אולי בכול זאות תבואי, נקנה את הכרטיסים בשדה התעופה ותשתמשי בבגדים של ניקול, אתם אותם מדיות" הוא אמר בתקווה, הנהנתי לשלילה, אף שאני וניקול באמת בעלות אותם המידות, אותם המידות ואותו הפרצוף, אנחנו תהומות זהות,.
"לא, אתה ידוע שאני לא יכולה, אבל לכו כבר תעשו חיים! אני צריכה להתכונן לפסיכומטרי" אני אומרת בעצב ומשפילה את מבטי "ואתם כבר ממש מאחרים עופו כבר!" אני דורשת והולכת לכיוון הדלת ומרימה את ידי הימנית לכיוון החנייה.
תראו את זה, אחותי מגרשת אותי מהבית שלי עצמי" אומרת ניקול בחיקוי גרוע של דרמה "אבל אנחנו באמת נורא מאחרים ואני עוד צריכה לקנות כמה דברים בדיותי פרי" קולה של ניקול הופך ללחוץ והיא יוצאת בריצה החוצה, וחוזרת אחרי שנייה, הולכת לכיוון המזוודות שלה הרימה אותה בזהירות והסתכלה עלינו, כולנו צחקנו לכמה שניות ופנייה של קנדלה האדימו קלות והיא התקרבה, חיבקה אותי חיבוק אחרון "אני התגעגע עלייך נורא" היא מלמלה ויצאה החוצה.
"ניקול חכי" צעק מייקל ורץ אחריה בהודו זורק לי 'ביי דיאנה' ונעלם מעיניי.
"ביי לאלי, חבל שאת לא באה" מדלנה אומרת מנשקת אותי בלחי ופונה לחנייה.
"טוב על תתעכבו פה יותר מידי, זוג צלופחים" צחקק שמעון ופנה לדלת "ברצינות לא אנחנו מאחרים" הוא אומר בקול רציני מדלג לחנייה גם הוא ומשאיר אותי ואת גיא לבדינו, הסתכלתי עליו במבט עצוב ונירא שהוא מחכה את מבטי כמעט במדויק.
"זה רק שבועיים" שמעתי את קולי לוחש לו.
"אני התגעגע עלייך" הוא אומר לי והסוף אותי לחיבוק.
"אני אוהבת אותך" אני לוחצת את ידי חזק על גבו ומהדקת את החיבוק.
"גם אני" הוא אומר ומנשק אותי קלות על השפתיים, הוא הלך אחרונות, הסתכל עלי במט ארוך עצם את עיניו לשניות ספורות ואז פנה וטרק את הדלת.
צלצול הטלפון החזיר אותי באכזריות למציאות, סגרתי את האלבום בהרגשה רעה והנחתי אותו בזהירות על הרצפה כאילו והיה בובה שבירה, הלכתי לכיוון השידה ברצון אז לחזור לשבת ועניתי.
"כן" עניתי, לא בטוחה אם קולי מסגיר את הרגשתי הרעה או את הבכי.
"דיאנה דיקם?" שאל הקול הנשי הזר.
"כן" עניתי עם קול חנוק.
"אני רק מזכירה לך שהיום בשש בערב יש עלייך להחזיר את המפתחות למזכירות, תודה" אמרה כאילו והקריא את המילים מדף וללא לחכות לתשובה מימני השיחה התנתקה.
שחכתי לגמרי שמלון הוא לא בית, הסתכלתי על שעוני, הוא הראה שתיים בצהרים, שתיים בצהרים רק לפני שלוש יום ...
"סרמה,הטיסה שלהם – שבע חמש שמונה כבר יצאה?" שאלתי את המנקה כמה שעות לא מורגשת אחרי שהם יצאו מהבית.
"כן דיאנה, המטוס יצא לפני חצי שעה בערך, כבר שתיים" מלמלה בעצבנות והמשיכה לנקות.
בהיתי בספר מולי מבלי להבין מילה ממה שכתוב שם, חשבתי על גיא ועל מייקל ועל כלום שהם כבר במטוס בדרך לחופשה שלנו לכבוד סיום השנה האחרונה לבית ספר, גם לי מגיע, גם אני סיימתי עכשיו שתיים עשרה שנים מפרחות ביסודי ובתיכון לא? הארי אני יכולה לגשת לבחינה במועד אחר וליהנות מהחופשה, סגרתי את הספר בטריקה רמה ואמרתי" אני נוסעת סרמה!"
הזיכרונות המשיכו להציף אותי ולא נתתי לעצמי להיזכר בהווה, נחמד לגור בעבר להתחשב בעובדה שהעתיד הוא כזה, עכשיו כבר לא ניסיתי להתחמק מהזיכרון, הזמנתי אותו להיכנס, נכנסתי עליו כמעט בכוח והכרחתי את עצמי להשקע בו.
אחרי לא יותר מכמה שעת הצלחתי להזמין כרטיס למטוס היום באחד בלילה, כרטיס למלון ולארוז בחפיפות רבה את בגדי ודברי, בכול מקרה ניקול תוכל לאבי לי את שלה כבר שם, שמתי את טיק הגב הגדול שלי על גבי לקחתי את המזוודה והורדתי אותה בזהירות במדרגות.
"אמא, אני עושה לי חביתה" שמעתי קול קטן וצפצפני מהמטבח, זאות בטח הבת של המנקה שלא זכרתי את שמה.
"לא! את לא יודעת להשתמש בכיריים – זה אש זה מסוכן!" אמר סרמה אך ככול הנירא הילדה לא שמה לב לדברי אמא והמשיכה לשלה, ועם פרדה לשלום יצאתי והמשכתי לכיוון שדה התעופה.
החדר במלון שוב פעם הוציא אותי מהזיכרונות, חזרתי בתוך ראשי מה ההתרחשות שבה אחרי זה, הגעתי לשדה התעופה, עליתי למטוס בלי בעיות, הושיבו אותי ליד איזה זקן שנחר כול הנסיעה ולא הצלחתי לישון בקרבתו, הנסיעה בהחלט הייתה נוראית אבל זה לא השתווה בכלל לכאב שהרגשתי לאחר מכן...
התור לבדיקות באמריקה התקדם עוד כמה צעדים נואשים, אבל זה לא הפריע לי –עוד מעט אני יראה את גיא ואת ניקול ורק לחשוב על הפרצוף שלהם כשהם יראו אותי פה מעלה לי חיוך מתוק על השפתיים, אך שיחה בין שתי דיילות תפסה את אוזני.
"אני ממש צריכה להודות לאלוהים! אני הייתי אמורה לעלות על הטיסה הזאות, מזל שהיו פקקים ואיחרתי!" אמרה דיילת בלונדינית עם מדים.
"כן, המטוס נשרף ממש תוך כדי טיסה, כמה פעמים צריך להסביר לאנשים שלא מעשנים במטוס!" אמר הדיילת השנייה במרירות "אומרים שלא היה אפילו ניצול אחד" המשיכה בעצב.
"כן עוד לא פרסמו אפילו בטלוויזיה שמטוס שבע חמש שמונה התרסק"
המחשבה הזו שרפה לי את המוח והדמיון איווט לי את העיניים, אני נזכרת בפלאש באק הזה כול כך הארבה פעמים, שמתי את ידי על עיניי, הרטיבות רק גדלה והבכי התחזק, איך, איך זה שדווקא המטוס שעליו עלו החמישה אנשים הכי חשובים לי בחיים, דווקא הוא מתרסק, רציתי לצרוח, אבל נירא שקולי לא בקע, רציתי שיפסיק הכאב הזה, שיפסיק לייסר, אני רוצה להיות איתם עכשיו, להיות בחיבוק ידו של גיא ולהיעלב מהבדיחות המטומטמות של מייקל, אבל אני יודעת שזה לא יקרה לעולם, כי אנחנו אפילו לא באותו עלום, אני לבד עכשיו, לבד מול עולם שלם.