המושכות הוסרו ונמוגו כטל
רעלה אילמת המחבקת פניי
ואני כסוס שחור
דוהר אל אישון הבוקר.
מלבושי העבדות נשרו מעורי
פצועים, משוברים על עקבותיי.
הרוח נושאת אותי כילד ברחמה
ידיה הרבות מטהרות אותי מבושה
ובמערומיי החיוורים נוסדת תחושה
ריחה המתוק של הבורות ממלא ריאותיי.
ענפים, קוצים, טופרי האדם
קורעים את בשרי הבוכה
שבילים של ארגמן מכים בגופי
כמן עולל אשר צווחתו שוברת דממת הרופאים.
אך הצער כה עמום, זעקת הכאב
נדומה באופק הגווע מאחורי.
תמונת הרקיע נסדקת מעליי
נשאבת אל ביוב בקווי תכלת ואפור
ונותרת דמותי, סוס שחור אל מול שחר.
וכשרגליי כושלות, עיניי עיוורות מול תמורה
פרסותיי נפחדות מן השמש
מוטל אל תהום,
אימי חותכת פניי.
ובשברירו של הרגע,
טרם התרסקות בלתי נמנעת
נוסק לשמיים על כנפי נוצה,
אני קל כאוויר, ללא כל אוכף.
לא אוכל לפרוש כנפיי,
לפני שאדע נפילה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
