פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 920 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 14 שנים ו-6 חודשים ללא כותרת, מרץ 2011 shortcuts
ירדתי במדרגות בטרנינג וקפוצ'ון פוטר עבה וירוק, מותח את ידי לתקרה ומפהק קלות. הילדה ישבה במרכז הסלון, אל מול הטלוויזיה, על כיסא שכנראה גררה מאיפשהו ולא על הספה. הטלוויזיה הייתה סגורה בצבע שחור כהה. היא עצמה את עיניה בחוזקה כך שהעפעפיים התקמטו והשאירו שובל על הרקות כמו אונייה בים. את שתי האצבעות היא תחבה לתוך האוזניים, והרגליים מיושרות על הרצפה. ההבעה על פניה הייתה ריקה.
הלכתי למטבח.
"מה קורה עם הילדה?" אמרתי לריקי. היא הציצה מאחורי קיר המטבח אל הסלון, והעיפה מבט משתאה בליה. "אני לא יודעת."
"היא כמו בטראנס."
"אולי היא בלחץ מזה שההורים שלה לא כאן."
"מה פתאום, היא כבר ילדה גדולה, בת ארבע. חוץ מזה, היא ממש שמחה כשההורים שלה יצאו."
"אז מה? כשהייתי ילדה לא הרשיתי שיעזבו אותי לבד בבית עד גיל שלוש עשרה. חוץ מזה, גם אני בכיתי אל הכרית בלילה."
משכתי בכתפיי. "לשאול אותה?"
"מה?"
"אני לא יודע. משהו. להעיר אותה?"
היא הרהרה לרגע. "נראה לי שלא כדאי."
הלכתי לסלון בכל זאת. לפני שהספקתי לפתוח את הפה שמעתי, "זה מתקרב."
הילדה ישבה באותה תנוחה כמו מקודם, וכאילו הדחיקה כל זכר לכך שאמרה זאת עכשיו. "מה מתקרב?" היא לא ענתה.
חזרתי ומזגתי לי כוס מים. ריקי נאנחה. "איך הולך?"
"מצוין," אמרתי. "כתבתי כמעט אלף היום."
"יופי," היא אמרה. היא לא הזכירה שזה מעט ועל פי התוכנית הייתי צריך לכתוב יותר כדי להספיק רומן שלם בחודש.
שמעתי קול מחוץ לדלת הולך בחדר המדרגות, דופק על דלת. לא על שלנו, כנראה. אחרי כמה שניות, עוד דפיקה. ככה בערך במשך חצי דקה, ואז אנחה כבדה מאוד. הקול הלך חצי צעד ודפק על הדלת שלנו. הסתכלתי על ריקי. היא החזירה לי מבט שאומר, אני לא הולכת לעזור לך בזה.
פתחתי את הדלת. אישה זקנה בפנים רטובות ושמלה שחורה עמדה בחוץ. "אבני?"
"כן," אמרתי. "אפשר לעזור?"
"ליה כאן?"
"כן," אמרתי, מופתע. "מי את, אם אפשר לשאול?"
"לאה. הסבתא, זאת אומרת. הבנתי שארצי ופנינה השאירו כאן את ליה."
הנהנתי. "הכול בסדר?" העפתי מבט אל השעון החום שנתלה על רצועת הקיר מעל הדלת. "הם היו אמורים לבוא לאסוף אותה לפני שעה וחצי."
"אני יודעת. התקשרו אליי לפני כמה דקות. הם עשו תאונה."
"אוי, אני מצטער-"
"הם באיכילוב. אני לא רוצה להשאיר את הילדה אצלכם."
"לא, זה בסדר," מיהרתי להציע, "אנחנו נשמור עליה-"
"לא, תודה. אני רוצה שהיא תבוא איתי."
"את רוצה לספר לה?" לא התאפקתי ושאלתי. ריקי באה מהמטבח, וחיוכה התעקם מעט. "זאת הסבתא," הסברתי בלחישה. "הם עשו תאונה." ריקי כיסתה את פיה בידיה בתנועה חדה.
"אחר כך, כשאקח אותה, בדרך. איפה היא?"
הובלתי אותה לסלון. הילדה נשארה יושבת שם, אבל תלי דמעות נחרשו על לחייה. העיניים נותרו עצומות. "ליה? ליוש? זאת סבתא. בואי, אנחנו הולכים."
היא הושיטה לה יד. אחרי חצי דקה ארוכה בה אף אחד לא אמר דבר, היא פקחה את עיניה, ובהבעה שטוחה הושיטה לסבתה יד כשהן צעדו אל מחוץ לדירה. הן נראו רגועות באופן מטריד, כאילו כבר השלימו עם הבשורה.
"תנחומיי," אמרתי לה. התחרטתי מייד אחרי שהמשפט יצא לי מהפה, אבל הסבתא לא הראתה סימנים שזה הפריע לה, אלא פשוט יצאה אל מחוץ לבניין, נכנסה למונית ונסעה.
הסתכלתי על ריקי. היא משכבה בכתפייה במבט ריק, אבל השפה התחתונה שלה, שהייתה מעוקמת מעט כלפי מטה, הסגירה אותה. היא עלתה לחדר השינה. אחרי שתי דקות עליתי אחריה.
מצאתי אותה על המיטה, שוכבת ובוהה בתקרה. האצבע שלה שרטטה מעגלים עקומים על הסדין. החדר היה חשוך, ורק אור של מנורת רחוב חלושה מבחוץ הטיל מלבנים דקים שנשפכו על הרצפה והתעקמו קצת במכנסיים שהיא לבשה מקודם. נכנסתי למיטה לידה. הרגליים שלה, שמכוסות בבוקסר קצר, היו קרות. חיבקתי אותה. היא לא הגיבה, אבל אחרי דקה התמסרה אל החיבוק. נצמדנו זה לזו בשקט. היד שלה שרטטה לי מעגלים ישרים על הגב, אחד בתוך השני, עד שהגיעה ללב ושם עצרה, והניחה את האצבע שלה בין הצלעות.
אחרי כמה דקות היא הרפתה, ורק הראש שלה היה עליי, נח, מטיל את משקלו על החזה שלי, על הלב. היא הרימה אלי מבט, הסתכלנו אחד על השנייה. נישקתי אותה. אחרי רבע עשה היא נרדמה ואני המשכתי להסתכל על התקרה ולצייר עליה מעגלים דמיוניים.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-6 חודשים יפה! שמעון שלוש (ל"ת)
-
לפני 14 שנים ו-6 חודשים תודה shortcuts (ל"ת)
-
-
לפני 14 שנים ו-6 חודשים אתה מת להיות כבר בן 30, לא? yaelhar
-
לפני 14 שנים ו-6 חודשים תודה. shortcuts
-
-
